"שערי הלמידה" שרשת אמית מובילה בבתי הספר שלה

שערי הלמידה של רשת אמית הם שלושה מסלולי למידה שונים המאפשרים לתלמידים לבחור את אופן הלמידה המועדף עליהם: שער המפגש (למידה קבוצתית), שער העצמאות (למידה עצמית עם מחשב), ושער הגילוי (למידה מעמיקה וחקר). 

שער המפגש: 

מבוסס בעיקר על עבודה קבוצתית, מאפשר ללמידה המבוססת על משוב בין חברי הקבוצה, מעודד שיתוף פעולה ודיון.

שער העצמאות: 

למידה עצמית באמצעות מחשב, מאפשר ללמידה בקצב אישי, מתאים לתלמידים שאוהבים לעבוד לבד וללמוד באופן עצמאי.

שער הגילוי: 

• מבוסס על למידת חקר מעמיקה ומאתגרת.
• משלב יצירתיות, עבודת צוות וחשיבה ביקורתית.
• מאפשר לתלמידים ללמוד בצורה מעמיקה ומאתגרת.

שערי הלמידה מאפשרים לכל תלמיד לבחור את המסלול המתאים ביותר לצרכיו ולעדיפותיו, ומעודדים למידה מותאמת אישית.

מאת: רחל ארליך

"הימים ימי יוני, מה שאומר ששיפוצי הקיץ בפתח ו"סביבת למידה" היא מטבע עובר לסוחר. מדי יום אני מסננת מיילים שמבטיחים לי שאם רק, אם רק נשקיע בחצר מעוצבת / פרוזדור מואר / מדבקות קיר / ספות מפנקות / ארונית נעליים בכניסה לכתה – אל תמחקו כלום, אין מיותר! – אם רק, אם רק נעשה את זה יבואו התלמידים בחדווה לבית הספר ואחריהם יתמלאו שורות המורים והמנהלים וכולנו נתלקח מן השמחה שבנו. אם רק.

ביקרתי השבוע בישיבת אמי"ת עמיחי ברחובות כדי להבין מהם "שערי הלמידה" שרשת אמית מובילה בבתי הספר שלה:

המחשבה הראשונה שלי הייתה, כמובן, שאם רק היו לנו פרוזדורים רחבים ומתחמי לימוד כאלה שאפשר לסגור אותם בדלת אקורדיון ולייצר אחד, שניים, שלושה מרחבי למידה לפי הצורך – אם רק, החיים היו מושלמים.

המחשבה השנייה הייתה קשורה להערצה העצומה שיש לי למורות שמוכנות להיכנס לכיתת בנים מתבגרים בקיץ, כיתה עם מזגנים וחלונות סגורים, מה שמלמד שמחשבות הן כמו בלינצ'ס, השתיים הראשונות לא ראויות להגיע לשולחן.

שלושה שערי למידה הם: שער עצמאות, ושער גילוי, ושער מפגש. זה היה הסדר שבו נכנסתי אליהם.

בשער עצמאות פגשתי כשלושים מחשבים ניידים וכמספר הזה ילדים שיושבים – בזוגות, ככה נראים שולחנות רגילים בכיתה רגילה בישראל – ולומדים ביחד או לחוד. יש מורה בכיתה אבל סביבת הלמידה מזמינה את התלמידים לקרוא, לצפות ולענות בעצמם.

בשער גילוי פגשתי בריסטולים וקבוצות ותלמידים על כל הסקאלה שבין עיקר (דיון בסוגיה רצינית שעולה מהטקסט) לטפל (מה את אומרת על האותיות VS שכתבנו על השלט? ברורות?). בשער מפגש מצאתי תלמידים שעובדים בזוגות או בקבוצות עם חוברת צבעונית (מסוג "היום אנחנו בעמוד 263") ונראה שצפיפות המורה בחייהם גדולה מזו של שתי הקבוצות האחרות.

עם כולם הגעתי לשלב השאלה הזהה: אחרי שביררתי איך עובדים השיעורים והאם זה תמיד ככה או רק לכבוד האורחים (תמיד, תמיד. ידעתי שתמיד, אבל זו שאלה מעוררת אמון) – הגעתי לשאלה החשובה באמת: למה בחרתם בשער הזה, והאם צריך להעביר את כל המקצועות לשיטת הלימוד הזו?

השאלה הייתה זהה, התשובות לא: בשערי עצמאות וגילוי פגשתי תלמידים מרוצים מאד מהשיטה (אבל מציעים לא לנסות להעתיק אותה לשיעורי מתימטיקה).

בשער מפגש מצאתי תלמידים שבחרו בו כי "זה הכי דומה לכיתה רגילה, ככה אני מבין הכי טוב, כשהמורה מסביר". מכיוון שכל המחקרים – עזבו מחקרים, כל שיחה עם תלמידים מראה לנו שככה תלמידים לא באמת מבינים הכי טוב, למעשה למידה לא יכולה להישאר במקום הפאסיבי הזה של הקשבה – שאלתי את עצמי למה גם תלמידי הקבוצה הזו נראים קצת יותר מרוצים מתלמידים גנריים אחרים בחטיבת הביניים.

וזה לא שמימי לא פגשתי אחרים; למעשה, ערב קודם פגשתי, אם כי לא במסגרת בית ספר אלא במסגרת הקרויה בשם הכוללני-משהו "נוער". הכותרת של הערב הייתה "שולחנות עגולים" אבל לא היו שם שולחנות, למעשה המעטים שהיו הוזזו לצד ושימשו לכיבוד, וישבנו על ספות וכסאות. ולא הייתי מציינת את זה אלמלא חשבתי תוך כדי האירוע על סוג השיח שמזמנות הצבת ריהוט ותפאורה: הגו הרוכן קדימה או משתרע אחורה, השאלה ששמים פיזית במרכז השולחן או זו שמפריחים בחלל – יש משהו ברקע שמנהיג את האירוע.

ויום לפני כן היה חג השבועות, ולא יכולתי שלא לחשוב על העץ שצמח לי פתאום בערב החג על השיש בין המיקסר לתאורת החירום (תודה י', אני יודעת שבאמת חשבת שזה יפה) ועל המנהג לקשט את הבית בירק ועל האוירה שהוא משרה.

אז פגשתי פה ושם נוער, ואני עדיין זוכרת איך זה נשמע. והמחשבה שמלווה אותי מאז הביקור היא דווקא על מסגרת השיבוץ של התלמידים בשערים השונים: על כך שכל תלמיד חווה את שלושת השערים, ורק אחר כך יש בחירה בשער למידה בכל אחד מהמקצועות, ויש דיבור על הבחירה הזו ועל סיבותיה: בגלל החברים, או בגלל שככה אלמד טוב יותר, או בגלל שנדמה לי שבדרך הזו יש הכי פחות עבודה? – ועצם הבחירה מטילה אחריות, עצם הבחירה מחייבת התבוננות פנימית לרגע אחד לפחות, ומהרגע שבחרנו* במשהו יש לנו חלק, אחד משישים לפחות, לדאוג שהוא יצליח. ואני חושבת שזו אחת הסיבות לכך שהתלמידים שפגשתי נראו מרוצים יותר משציפיתי (ברור לי שזו רק אחת הסיבות, אבל ברור לי גם שהיא קשורה לסיבות האחרות: מקום שבוחרים בו הוא מקום שיש בו עבודה על שייכות וקשר ועוד)."

תודה הילית פינקלשטיין דני רהט גם על המפגש והגילוי האלה

מקור וקרדיט : הפוסט של אשת החינוך רחל ארליך בפייסבוק