מנשה בן מאיר , באותה סירה מול הרוח , עם תלמידים במסעות למידה , הוצאת מניפה , אוגוסט 2023
סקירת הספר ע"י עמי סלנט , פברואר 2024
צלצול הטלפון מלשכת מפקד חיל האוויר באחד הבקרים של שנת 2007 הפתיע את המורה מנשה בן מאיר , על הקו הייתה קצינה מלשכת מפקד חיל האוויר והיא הזמינה אותו לפגישה עם מפקד חיל האוויר דאז האלוף אליעזר שקדי .
מנשה בן מאיר , צנחן במילואים , לא הבין מה הקשר שלו אז למפקד חיל האוויר .
מפקד חיל האוויר דאז , האלוף אליעזר שקדי , החזיק באג'נדה חינוכית שממשיכה עדיין כמסורת בסיום קורסי הטייס . לקראת סיום מחזור חדש של קורס טייס , התבקשו הבוגרים להמליץ על דמות משפיעה בחייהם. המורה מנשה בן מאיר זומן עם עשרות אנשים ( חלקם מורים ) שהשפיעו על פרחי הטיס , למפגש עם מפקד חיל האוויר . זו הייתה הזדמנות עבור המורה מנשה בן מאיר לספר על הכיתה שבה היה אייל (כיום טייס קרב בכיר בחיל האוויר ) תלמיד שלו.
הוא סיפר במיפגש בלשכת מפקד החיל על הכיתה שניהלה את עצמה , שלב אחרי שלב, במתכונת של למידה והערכה אוטונומיות על מלא .
עידן השיעור הפרונטלי, שבו המורה עומד ליד הלוח ומלמד כיתה, הופך למיושן. מנגד, קם ועולה השיעור השיתופי, זה שבו הפוקוס עובר לתלמידים. המעבר הזה מחייב שינוי מנטלי של המורה, כזה שבו הוא יצמצם את נוכחותו המורית ו"יוותר על מקומו" לטובת התלמיד.
המעבר מן הלמידה התלותית ללמידה האוטונומית הוא מעבר לא פשוט. המורה והמחנך מנשה בן מאיר הוא אחד המורים המעולים ומעוררי השראה בישראל שבמשך עשרות שנים הצליח להוביל תלמידים מ"הוראה מלמעלה" המוכרת אל הלמידה האוטונומית , הספונטנית, האוטודידקטית. כל תלמידיו סיימו את לימודיהם הפורמליים בבתי הספר התיכוניים בהם לימד ברחבי הארץ , החל בדימונה , רמת השרון וזיכרון יעקב.
בימים אלה מנשה בן מאיר מפרסם את ספרו הראשון "באותה סירה מול הרוח"- עם תלמידים במסעות למידה בו הוא מספר בצורה מרתקת על הדרך שלו כאיש חינוך.
מנשה בן מאיר , מורה לספרות, מקרא , תקשורת וקולנוע. עוסק בהתחדשות וחדשנות במסגרות חינוכיות.
התלמידים של מנשה בן מאיר הם שניצבים במרכזו של הספר. הוא מספר את סיפורם . חלקם אף כתבו פרק משלהם בספר. פרקים שהם חלק אורגני וטבעי ממכלול המודגש בספר .
מנשה בן מאיר הוא מורה-מנטור. הוא מאפשר לתלמידיו לברוא בעצמם את עולמם ללא נוכחות מאיימת.
זה אינו ספר מחקר אלא תיעוד מרתק של מה שהתחולל בין תלמידים לבין עצמם ובינם לבין מורה מנטור. תלמידיו לא היו תלמידים פאסיביים אלא מחוללי למידה. תלמידיו היו שותפים מלאים בדיון שניזום על ידו.
הספר שיצא לאור באוגוסט 2023 מתאר את הפדגוגיה החדשה של מורה-מנטור מוביל בישראל . פרקי הספר מתארים מסעות למידה עם תלמידים ותרומתו היא רבה לקידום תרבות המנטורינג בבתי הספר התיכוניים כחלופה חיונית להוראה המקובלת.
התלמידים לשעבר הכותבים בספר מעידים כי הכלים שרכשו אצל המורה מנשה בן מאיר סייעו להם רבות בפיתוח סקרנות ויכולות לגבש תחקירים וחקר.
ההרפתקה החינוכית של מנשה בן מאיר בבתי הספר נמשכה 60 שנה וגיבשה תרבות של מנטורינג שסללה את דרכם של תלמידיו רחוק בחיים , מאנשי היי-טק מובילים לטייסי קרב ומפקדי טייסות ועד פרופסורים באוניברסיטה .
מנשה בן מאיר למד ספרות ומקרא לתואר ראשון באוניברסיטה העברית וקולנוע לתואר שני באוניברסיטת תל אביב.
מנשה בן מאיר מתאר כיצד העביר את תלמידיו מפלטפורמה פדגוגית שמרנית, מקובלת ומוכרת לפלטפורמה פדגוגית רלוונטית המגלמת את השינויים הקרדינליים של המאה ה-21.
מאז שהתחיל ללמד בבית הספר התיכון בדימונה בשנות ה60 פעל מנשה בגישה פדגוגית שפעלה ל:·
יצירת סביבות לימוד אוטונומיות וחתירה מתמדת לטיפוח הלומד האוטונומי בעל כישורים שתפניים.
מיצוב למידה מתקיימת במרחבי חיים [life wide learning] כאלטרנטיבה ללימוד במרחבים מוגדרים.
מתוך פרק בספר שכתב פרופסור חיים קלמן , תלמידו לשעבר של מנשה בן מאיר .
חיים קלמן , פרופסור להנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון. תלמידו לשעבר של מנשה בתיכון מקיף ליהמן , דימונה :
"שיעורים אשר התנהלו בצורה של דיון, ללא הכנה של שיעורי בית, היו מאד לרוחי . כתוצאה כך התפתחה אצלי ההבנה כי אפשר ללמוד לבד. הרי מורה טוב צריך ללמד את תלמידיו איך ללמוד לבד. אם התלמיד מפתח יכולות ללימוד עצמי, אין בזה משום פגיעה בכבודו של המורה , אלא גאווה למורה. "
"בעבודתי המקצועית כיום באוניברסיטה , שבה במסגרת הנחייתי את תלמידי תואר הדוקטור, אני צריך ללמד אותם לבצע מחקגר עצמאי. הלימוד העצמי סייע לי רבות גם בלימודיי לתואר ראשון, אז עבדתי ארבע-חמש משמרות כל שבוע ונעדרתי מרוב הרצאות. לקראת המבחנים למדתי לבד מהספרים ודי הצלחתי. "
"מנשה לימד אותנו ספרות ותנ"ך . השיעורים התקיימו תמיד כדיון שבו הוא חילץ מאיתנו את דעתנו, הבנתנו ותגובתנו ליצירות השונות שלמדנו. בצורה זו השיעורים היו מעניינים והביאו אותנו למעורבות והשתתפות פעילה. מנשה עודד כל אחד להביע את דעתו ואת הבנתו " .
עומר דקל , מנהל אופרציה בחברת הייטק ( תלמיד לשעבר , תיכון רוטברג , רמת השרון ) מספר בספר :
על אילו מונחים אנחנו חושבים כששומעים את צירוף המילים "בית ספר תיכון"? ציונים, שיעורי בית, מבחנים, בגרויות, כיתה, מסגרת. שש עשרה שנים חלפו מאז שסיימתי את לימודי בתיכון "רוטברג" ברמת השרון ואני עדין תוהה כיצד מורה אחד הצליח לשנות לחלוטין את האופן בו אני תופס את אותם מונחים המתארים את חווית התיכון שלי. כיצד בסך הכל חמש שעות שבועיות של שיעורים במסגרת מגמת "תקשורת וחברה" גרמו לכך שהאסוציאציות שלי ושל חברי לכיתה מתקופת התיכון הן דווקא עצמאות, ביקורתיות, הערכה עצמית, סקרנות, השפעה ואפילו מרדנות. כיצד לצד עולם הלימודים "הסטנדרטי", התנהל עולם מקביל, שאומנם כלל משמעותית פחות שעות לימוד רשמיות, אך משקלו עלה בהרבה על שאר הלימודים והפעילויות הנלוות? זה היה עולם נפרד פיסית ורעיונית, ובמידה רבה הוא שעיצב את חיי הבוגרים. מה בעצם קרה שם?
" מורה טוב הוא מורה מיותר" נכתב בפעם הראשונה שנכנסנו לכיתה, מבולבלים ותוהים אם אנחנו משתתפים בניסוי שלא סיפרו לנו עליו. המוטו הזה בא לידי ביטוי כמעט בל היבט: לא התקיימו שיעורים פרונטליים שבהם המורה מלמד את "החומר" . במקום זאת, הכיתה הייתה מחולקת לקבוצות עבודה שהופנו למאמרים אקדמאיים, שאותם היינו צריכים להציג לשאר התלמידים. לא היה מערך שיעור מובנה, אלא התלמידים היו אלו שהחליטו כיצד ללמד את שאר הכיתה. מבחנים במובן הרגיל לא היו. במקומם היו עבודות שבהן נדרשנו לנתח התרחשויות אקטואליות, על פי הגישות שלמדנו בשיעורים שנוהלו על ידי התלמידים. גולת הכותרת הייתה שאת הציונים על אותן מטלות הענקנו לעצמנו על סמך נימוקים שחברי הקבוצה רשמו. נשמע כמו חלומו של כל תלמיד , לא? אך זכורה לי היטב ההתנגדות הראשונית מצד קבוצה לא קטנה של תלמידים שכנראה חששו מהאחריות שלפתע נפלה בחלקם – " איך נדע להעריך את עצמנו" ? " למה שלא ניתן לעצמנו תמיד 100 ? וכמובן החשש האולטימטיבי , " אבל איך נגיע מוכנים לבחינות הבגרות ? "
כותב התלמיד לשעבר עומר דקל, כיום בכיר בהייטק : " מספר מחשבות בהסתכלות לאחור: ראשית מרתק לגלות שהתלמידים הם אלו שהיו בתפקיד השמרנים החוששים מערעור הגבולות והתפקידים המסורתיים. התברר לי כי תשע שנות הלימוד הצליחו לגרום למקובעות שהביאה אותנו לחשוש מאותה עצמאות ואחריות, וכמה מאמץ נדרש כדי שנסכים לאמץ גישה שונה. שנית , אני חושב על האומץ שנדרש ממורה כדי לוותר על האגו ל המעמד שכולל עמידה מול קבוצת תלמידים כדי להרצות בפניה את " החומר" כאילו הוא יודע כל. לו לא היו אירועים בודדים בסגנון " התלמיד יתנסה בהעברת מצגת מול חבריו לכיתה" , אלא נורמה שלפיה התלמידים הם שאחראים לאופן התנהלות השיעורים, ואילו הרגעים שבהם המורה עמד מול הכיתה היו החריגים. כמובן שלא היינו חשופים למתחים שגישה זו עוררה בקרב מורים אחרים בבית הספר, אך כשאני חושב על כך היום, אני משוכנע שאלו היו קיימים, אני יכול לדמיין את השיחות בחדר המורים.
לבסוף, כשאני חושב מה אפשר את ההתנהלות ויישום הגישה הפדגוגית הזו,אני סבור שהתשובה היא אותנטיות . מנשה היה מחויב בצורה טוטאלית ומלאה לגישה זו, כי האמין בה. התקיימה עקביות מוחלטת בכל היבט במסגרת לימודי המגמה, בהתנהלותו של מנשה וביחסו אלינו התלמידים , וכך הוא קנה את אמוננו. זה בא לידי ביטוי בהתנהלות השיעורים כפי שתוארה, ובדחיפה למתוח ( או לשבור) את גבלות הכיתה במתן אישורים להיעדרות מבית הספר , לצורך השתתפות בסמינרים מקצועיים שבהם לא נראים תלמידים לרוב, ובעידוד לעשות שימוש במתקני בית הספר ובציוד החוג לקולנוע בחופשים ובשעות הלילה , על מנת לצלם סרט גמר דוקומנטרי ( על מחאת האימהות החד-הוריות בשנת 2003 מול בניין הכנסת ) .
לסיכום הקריאה שלי בספר מופלא , התרשמתי מאד ממשנתו הפדגוגית של מנשה בן מאיר והשינוי החינוכי שחולל בבתי הספר בהם לימד .
מנשה בן מאיר הוא מורה ומנטור ותיק שהשאיר את רישומו בכל מקום שלמד בו, ומאז – בכל מקום שבו הוא מלמד – מאז שהדריך תעופה בגדנ"ע אויר, כאשר לימד ספרות, תנ"ך והוראה באוניברסיטה העברית בירושלים, וכעבור מספר שנים כמורה לאמנות הקולנוע בבתי ספר ובאקדמיה.
בספר הוא מתאר את מסעו בעולם ההוראה, את תפיסת עולמו החינוכית, ואת מערכת היחסים שלו עם תלמידיו.
מנשה מתאר את מעלליו בעולם החינוך בדרך מעוררת, ובשפה עשירה וייחודית שיוצרת עולם מרתק.
מנשה בן ה-85 הוא איש אשכולות מעורר השראה, המעורב בפרויקטים קהילתיים וחינוכיים, ובעיקר מציג ומנחיל את מודל "התלמיד המלמד", שזכה לאימוץ במספר בתי ספר בארץ.
עמי סלנט , פברואר 2024
הספר עם תלמידים במסעות למידה יצא בהוצאת מניפה , אוגוסט 2023 ( קישור )
