כמה דברים שלמדנו על חינוך מהראיון עם זוכה פרס נובל פרופ’ ג’ושוע אנגריסט הישראלי-אמריקאי
מקור וקרדיט : גלי וינרב , עיתון גלובס
זוכה פרס הנובל הטרי, פרופ’ ג’ושוע אנגריסט הישראלי-אמריקאי, הוא מעין סוס טרויאני בעולם הכלכלה. הוא משתמש במודלים כלכליים כדי לבחון סוגיות סוציולוגיות וחברתיות כמו תנאי העבודה בעזה, שיבוצים של מורים לבתי ספר, מספר הילדים במשפחה, או הדרך הנכונה להעניק מלגות לתלמידי מכללות משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות.
אנגריסט התפרסם בתכנון יצירתי של "ניסויים טבעיים", כלומר איסוף נתונים מקבוצות ניסוי וביקורת שהתגבשו ללא תכנון, במעין "הגרלה" שהתרחשה במציאות. לדוגמה, ההגרלה הגדולה ששלחה חלק מהאמריקאים לחזית במלחמת וייטנאם והשאירה אחרים לחיות את חייהם כרגיל. הניסויים שאנגריסט עורך היום עשויים לעניין לא רק כלכלנים. "מדהים לראות איך המדע הזה של הכלכלה מתפתח והופך להיות מובן יותר ורלוונטי יותר לכל אדם שמנסה לנהל את חייו", הוא אומר בראיון לגלובס.
אשליית האליטה בבתי הספר התיכוניים
חלק מהקשר הוא גם מתאמי, כלומר, שיעור בוגרי האוניברסיטה תלוי גם בשאלה מאיזה בית ספר הגעת. האם ייתכן שהגורם המשפיע ביותר הוא דווקא הבחירה לאיזה בית ספר תיכון להירשם?
"אני למדתי בירושלים, ושם ברור שבית הספר ליד"ה (בית הספר שליד האוניברסיטה) הוא הכי טוב. ואני? אני סקפטי שליד"ה כל כך טוב. אין ספק שהבוגרים שלו מגיעים רחוק, אבל אני יודע שכל הילדים של ההורים המשכילים נשלחים לשם. אז אולי מה שטוב זו הבחירה ולא בית הספר?" כדי לבדוק זאת, אנגריסט מחפש את בתי הספר של האליטות בבוסטון ובניו יורק המקבלים תלמידים גם על בסיס אלמנט של הגרלה. הם מהווים את הניסוי המושלם עבורו.
"הניסויים האלה בדרך כלל מעלים תוצאות מפתיעות. אנחנו קוראים לזה ‘אשליית האליטה’. מאוד משתלם להיות תלמיד שנועד ללמוד בבית ספר עלית, אבל בסופו של דבר, בהנחה שעמדת בתנאי הפתיחה מבחינת השכלה ויכולת כלכלית, כנראה תגיע בסופו של דבר לאותה נקודה בין שלמדת בבית הספר הזה ובין שלא".
יש איזשהו בית ספר שבכל זאת משפיע?
"בארה"ב יש Charter School, כלומר בית ספר פרטי במימון ציבורי, שבדרך כלל נפתח על ידי קבוצה של הורים או קבוצה של מורים עם חזון מסוים למוסד לימודים שאינו פועל בדיוק בהתאם לתוכנית הרגילה, אבל הוא מקבל תלמידים כמו בית ספר ציבורי וממומן על ידי מערכת החינוך הציבורית. חלק משמעותי מתנאי הקבלה הוא הגרלה. כדי להמשיך לפעול, הם חייבים להביא את התלמידים שלהם לתוצאות מסוימות שנקבעו מראש על ידי המדינה, ולעמוד בלימודי ליבה מסוימים, אבל מעבר לכך הם עצמאיים בקביעת תוכנית הלימודים ושיטות הלימוד.
"יש אנשים ששונאים את קיומם של בתי הספר האלה ויש כאלה שמאוהבים בהם. אנחנו מראים באופן קבוע בניסויים שלנו, שיש סוג מסוים של צ’רטרים שמצליח מאוד עם תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות".
מה מאפיין את בתי הספר האלה?
"הייתי קורא לזה ‘בית ספר של ציפיות גבוהות’. זהו בית ספר שמאופיין בשעות לימוד ארוכות וחופשות מעטות יחסית, ששם דגש על יכולות בסיסיות כמו קריאה ומתמטיקה. הם משתמשים בנתונים כדי לעקוב אחרי ההישגים של הילדים באופן כמעט יומיומי, מבצעים בקרה הדוקה על איכות ההוראה באמצעות נוכחות פיזית של המנהל בשיעורים לעתים קרובות ומתן משוב. בתי הספר האלה מאוד בררנים בבחירת המורים".
הילדים ממשיכים את דרכו של האב בחינוך
בתי הספר שאנגריסט מדבר עליהם נקראים בארה"ב גם "No Excuses Schools" והם שנויים במחלוקת, מאחר שחלקם נתפסים כקשוחים מדי. סוציולוגית בשם ג’ואנה גולן מאוניברסיטת ונדרבליט, שחקרה את בתי הספר האלה, טענה כי התלמידים נתונים למיקרו-ניהול צמוד מאוד. הם מקבלים הערות משמעת על התנהגותם, והן מובילות לענישה משמעותית כלשהי בממוצע אחת לשלושה ימים (לדוגמה, איסור השתתפות בשיעור מהנה או איסור לשוחח עם תלמידים אחרים בכיתה). הלימודים, אם כך, הם מלחיצים מאוד ולא מתאימים לכל אחד, וכאן נכנסת לתמונה חשיבות השיבוץ של כל תלמיד לבית הספר המתאים לו, כפי שאנגריסט עושה בסטארט-אפ שהקים (ראו בהמשך).
"לפעמים מאשימים אותי בניגוד אינטרסים, משום שהבת שלי היא מורה בבית ספר כזה", אומר אנגריסט. "היא למדה כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטת מישיגן, עבדה כמורה בדטרויט במשך כמה שנים, וגילתה שהיא מאוד אוהבת את זה. היום היא מלמדת כיתה ד’ בבית ספר צ’רטר בבוסטון, שהקדשנו לו מאמר שלם. אבל העבודה שלי על צ’רטרים והתוצאות שהשגנו הגיעו לפני שהיא בחרה במסלול הקריירה הזה. אין כאן סיבתיות, או אולי רק סיבתיות הפוכה".
גם בנו של אנגריסט, ממשיך במידה מסוימת את דרכו של האב בחינוך. הוא למד מתמטיקה וכלכלה ב-MIT, סיים דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד, והיום הוא חוקר שם, והוא גם ייסד סטארט-אפ חברתי שעושה סקייל-אפ לתוכניות לאומיות בחינוך ובריאות באפריקה.
"שני ילדיי הספיקו ללמוד גם בישראל", אומר אנגריסט בגאווה. אגב, הוא עדיין דובר עברית מושלמת.
הסטארט-אפ שישבץ תלמידים לבית ספר שמתאים להם
לצד פעילותו האקדמית, אנגריסט הקים לפני כשנה וחצי את הסטארט-אפ Avela, המעסיק עשרות עובדים. מטרתו היא ליישם רעיונות שנובעים מהמחקר שלו. "הרעיון הוא שאנשים שונים מתאימים לבתי ספר, משרות או שיבוצים שונים, ושככל שמתאימים נכון יותר את האדם למקום הנכון, כך בדרך כלל שביעות הרצון שלו תעלה", הוא אומר.
"מוסדות כמו בתי ספר, צבא, מקומות עבודה, ככל שהם מערכות גדולות יותר, יש להם יותר אפשרות לתת בחירה, אבל קשה להם יותר לנהל אותה.
אנחנו לא יודעים מה מוביל את התלמידים לבחור בית ספר מסוים. לרוב זה שילוב בין רמה אקדמית, קירבה לבית, התאמה במקצועות המוגברים וסביבה חברתית רצויה. כך ההתאמה בעצם משפרת את המשאבים של המערכת, או בעצם אפשר לומר שחוסר התאמה גרם לבזבוז של משאבים קיימים.
"פיתחנו תוכנה שמאפשרת לתת את השיבוץ בצורה שהיא גם יעילה, אבל לא פחות חשוב מכך – שקופה", אומר אנגריסט.
מערכת דומה פותחה עבור הצבא האמריקאי ולשיבוץ מורים לבתי הספר. "נחמד קצת לצאת לשטח, לראות איך המחקר שלנו עובד בעולם האמיתי, איך אנשים בוחרים להשתמש בזה", אומר אנגריסט.
פרופ' ג'ושוע אנגריסט
אישי: בן 61, נשוי ואב לשניים. נולד בארה"ב למשפחה יהודית. שני הוריו פרופסורים לכלכלה ולסוציולוגיה. הוא פרש מוקדם מהתיכון אך נדלק על לימודי הכלכלה בשנה הראשונה לתואר הראשון
מקצועי: דוקטורט מפרינסטון, ובתום לימודיו השתלב כחוקר – תחילה באוניברסיטה העברית ואחר כך ב־MIT, שם הוא משמש בחוקר ומנהל את מעבדת MIT Blueprint Labs. ייסד את חברת Avela Education
שירת שירות מלא ביחידה קרבית בצה"ל .
מקור וקרדיט : גלי וינרב , עיתון גלובס
מידע נוסף אודות ה charter schools בארה"ב
ה'צ'רטר סקולס' החלו להיפתח בארה"ב בתחילת שנות התשעים, מתוך רצון ליצור תחרות בין בתי הספר ולתמרץ חדשנות בחינוך. לא מדובר בבתי הספר הפרטיים שאליהם שולחים חלק נכבד מעשירי ארה"ב את ילדיהם, אלא בבתי ספר ציבוריים הממומנים על ידי המדינות, ושאינם רשאים לגבות שכר לימוד או לסנן את הבאים בשעריהם על פי כל קריטריון שהוא. מדובר בבתי ספר קטנים שאמנם מוגבלים רגולטורית ביכולתם להתרחב, אך מעבר לכך אין עליהם כמעט רגולציה; הם אוטונומיים בבחירת מטרות חינוכיות, בבניית תכניות הלימודים, בניהול התקציב ובשכירת מורים ובפיטוריהם, וממילא המורים שלהם אינם מאוגדים אלא מועסקים תחת חוזים אישיים. הזיכיון ניתן להם למשך חמש שנים. אם הם לא מצליחים למשוך תלמידים או שאינם עומדים ביעדים המוגדרים בזיכיון – הם עלולים להיסגר, ואכן כך קורה לעתים.
בשנות ה-90 וה-2000 השיטה צברה תאוצה ונפתחו מאות בתי ספר כאלה ב-43 מדינות שונות בארה"ב, וכיום לומדים בהם כ-5% מהתלמידים בארה"ב והם מהווים כ-7% מבתי הספר, כ-400 בתי ספר חדשים כאלה נפתחים מדי שנה, (לשם השוואה, מספר בתי הספר הכללי צמח ב-3.5% בעשור האחרון והצ'רטר סקול צמחו במעל 100%) וכ-250 אלף תלמידים חדשים מצטרפים לבתי ספר אלה, שהם כמעט כל הגידול בתלמידים מידי שנה בארה"ב .
מחקר שנעשה ב־2009 על ידי מספר חוקרים מאוניברסיטאות שונות בארה"ב, מצא כי ההישגים של ה'צ'רטר סקולס' במקצועות הליבה עולים משמעותית על ההישגים של בתי הספר הציבוריים, הן בבתי הספר היסודיים והן בתיכונים. אם נתון זה עדיין מתקבל בטבעיות, הנתון המפתיע יותר הוא שבתי הספר הללו גם מקדמים שוויון: הפער בציונים בין שחורים ללבנים מצטמצם משמעותית בכל שנה שבה הם לומדים בבתי הספר הללו ביחס לבתי הספר הציבוריים. לא פלא אפוא שבבתי הספר הללו לומדים יותר תלמידים שאנגלית איננה השפה הראשונה שלהם, ויותר בני מיעוטים וילדים ממשפחות מאותגרות כלכלית.
מחקר אחר הראה כי בתי ספר ציבוריים רגילים שאימצו פרקטיקות מוצלחות מצ'רטר סקולס, כמו הגדלת זמן ההוראה, החלפת מורים ומנהלים במועמדים אפקטיביים יותר, מינון גבוה של עבודה בקבוצות קטנות, למידה על בסיס מדידה של הצלחת התלמידים וציפיות גבוהות מכל הגורמים במערכת, הגיעו לתוצאות דומות לאלה שהשיגו הצ'רטר סקולס.
אריזונה היא המדינה בה השיעור הגבוה ביותר של בתי ספר בזיכיון, 8%, והעיר המובילה היא ניו-אורלינס, בה 38% מבתי הספר הם בזיכיון.
בשנים האחרונות החלו להתפתח בארה"ב גם בתי ספר מסוג 'צרטר סקול שהם מקוונים ומאפשרים למידה מקוונת -היברידית
