המגפה שהתפרצה כאשר היו בכיתה ז' הייתה רק ההתחלה. אחריה הגיעו סבבי לחימה, עיצומי מורים ואז גם 7 באוקטובר, המלחמה שליוותה אותם עד לבגרות האחרונה וזו החדשה עם איראן ששיבשה להם את אירועי הסיום. חמישה בני נוער שמסיימים עכשיו תיכון חוזרים לאבני הדרך שהפסידו בשנים האחרונות ומסבירים איך זה שלמרות הכול, הם לא דור מבוזבז. להפך…….
- המאמר מתאר את חוויותיהם של חמישה תלמידים אשר שש שנות לימודיהם התיכוניים, החל מכיתה ז', עמדו בצל משברים לאומיים: מגפת הקורונה, עיצומי מורים ומלחמת "חרבות ברזל". אירועים אלו הובילו לשיבושים לימודיים וחברתיים עמוקים, החל מלמידה מרחוק בלתי יעילה בתקופת הקורונה, דרך ביטול פעילויות ואי-קבלת ציונים בעת עיצומי המורים, וכלה בפינוי מבתים ולמידה בתנאי אי-ודאות ובצל אזעקות במהלך המלחמה.
- התלמידים, המגיעים מאזורי עימות בצפון ובדרום וכן ממרכז הארץ, חוו על בשרם את ההשלכות הקשות של המצב: פערים לימודיים עצומים, קשיים רגשיים הנובעים מטראומה, עקירה ותחושת אובדן, ופגיעה משמעותית בשגרת החיים החברתית והאישית, כולל הצורך להסתגל למסגרות לימוד חדשות וארעיות, לעיתים תוך לקיחת אחריות על אחים צעירים.
- אתגר מרכזי עבור תלמידים אלו היה ההכנה לבחינות הבגרות בתנאים בלתי אפשריים. המאמר מפרט את מאבקם להשלמת חומר לימוד רב, את התסכול מירידה בהישגים כגון הורדת יחידות לימוד, ואת המאמצים, לעיתים בסיוע הורים ומורים, להשגת הקלות הולמות ממשרד החינוך על מנת לאפשר להם לסיים את לימודיהם בצורה ראויה.
- לצד תיאור הקשיים, המאמר מבליט את חוסנם הנפשי של התלמידים, את יכולתם להסתגל למציאות משתנה ואת פעילותם למען זכויותיהם, עם זאת, ניכרת תחושה של החמצה ואובדן של חווית נעורים ותיכון נורמטיבית, כאשר גם סיום שנת הלימודים הנוכחית מתאפיין באי-ודאות ובשיבושים נוספים .
מקור המידע וקרדיט : שירה קדרי-עובדיה
כמה קטעים מתוך הכתבה החשובה של שירה קדרי-עובדיה בעיתון "ידיעות אחרונות"
טוביה ולדמן, קריית־שמונה (פונה לאריאל)
ישיבתית אורט המתמיד/ישיבת אמי"ת ברוכין. בשנה הבאה: מכינה קדם–צבאית
כִּיתָה י"א
השנה התחילה יחסית כרגיל, ואז הגיע 7 באוקטובר. בשבוע שאחרי עברנו בין כמה מקומות: אצל סבתא שלי בקריית ארבע, חזרה לקריית־שמונה, ומשם נסענו לאחיות שלי שגרות באריאל, שהבעלים שלהן גויסו למילואים. מאז נשארנו שם. בתחילת התקופה באריאל, לא יצאתי מהבית בכלל. הרגשתי שאין לי מטרה. המעבר לאריאל לקח ממני הכל. כל דבר שעשיתי לפני – נעלם. לא למדתי בכלל, ההתנדבויות הפסיקו. בקריית־שמונה הייתי פעיל במועצת התלמידים והנוער, הייתי סגן יו”ר. ופתאום, אי־אפשר להוביל שום דבר. אצל אחותי היה צפוף. למרבה המזל, המצב השתפר בהמשך המלחמה.
החלטתי להירשם לבית ספר, כי מרכז הלמידה למפונים הכי קרוב אליי היה בתל־אביב – לא מרחק אפשרי. הבנתי שאני מעדיף להתחיל ללמוד בבית הספר בברוכין. זה לא היה פשוט. בחודש הראשון ישבתי בצד רוב הזמן. היו שני תלמידים שהתחברתי אליהם, אבל לקח לי זמן להתחבר לכיתה. אפשר לומר שאני עדיין לא מכיר את כל השכבה. היה לי קשה גם מבחינת הגודל של הכיתה – ב"המתמיד", בית הספר שלי בקריית־שמונה, היינו כיתה קטנה, 13 תלמידים, ופתאום זו כיתה של 30 חבר׳ה. מבחינת לימודים היה פער גדול. זה הוביל לנחיתה בציונים שלי. צריך לומר שהמורים עשו כמה שיותר בשביל לעזור ולתת לי כמה שיותר הזדמנויות להצליח. גם המורה שלי מקריית־שמונה היה איתי בקשר צמוד, לא ויתר לי פעם אחת.
היו ימים שלא רציתי לקום לבית הספר. לא הייתי מסוגל. ימים שבהם כל מה שהיה לי בראש זה הבית שלי, וזה אכל אותי. הגעגועים לבית, לחברים. געגועים לאזור, לנוף. לזיכרונות שיש לי מקריית־שמונה. נסענו הביתה פעמיים בשביל להביא דברים. נסעתי כמה פעמים לבד בשביל לבקר בעיר, לראות מה קורה שם, ראיתי עיר רפאים.
כִּיתָה י"ב
כבר יותר משנה וחצי אני במרוץ להשלמת חומר. לפני המלחמה הייתי ב-5 יחידות מתמטיקה, עם ציונים של 80 ומעלה. ועכשיו ירדתי ל-4 יחידות, לא עמדתי בהשלמה של החומר. וזה לא רק זה. יש בגרויות שאצטרך להשלים אחרי הלימודים. אני לא עומד בקצב, בפער שצברתי.
בתחילת השנה היה לנו סיפור עם ההקלות לבגרות – משרד החינוך קבע שרק מי שלומדים במרכזי מפונים יקבלו הקלות. המשמעות היא שמישהו כמוני, שהצטרף לבית ספר רגיל, לא זכאי להקלות. הנהגת ההורים של קריית־שמונה נלחמה על זה, וזה הצליח. מזל, אחרת המצב הלימודי שלי היה עוד יותר קשה.
בתי הספר בקריית שמונה נפתחו במרץ, אבל אנחנו לא חזרנו לעיר. אם ההורים שלי היו מחליטים לחזור הביתה, המצב הלימודי שלי היה מידרדר אפילו יותר. חוץ מזה, ההורים שלי התרגלו לאזור. אבא שלי מצא עבודה בראש העין, אמא שלי מורה, והיא השתלבה בבית ספר לא רחוק מאריאל. לחזור לקריית שמונה זה גם לאלץ אותם לנסוע כל יום מהצפון לעבודות שלהם. הבית שם עומד ריק. לצערי, כנראה שלא נחזור אליו.
מהכיתה שלי חזרו בערך חצי. אני לא בטוח מי בדיוק. השבוע נסעתי למסיבת הסיום בקריית שמונה, המקום שאני יותר מרגיש שייך אליו. אלה חברים שאני מכיר מכיתה ז׳. מסיבת הסיום בבית הספר בברוכין נדחתה, מזל שהספקתי לפחות את זאת של קריית שמונה.
מקור המידע וקרדיט : שירה קדרי-עובדיה
ליהי חן קריאף, מושב ניר ישראל שבנגב המערבי
בית הספר שקמה ביד מרדכי. בשנה הבאה: מתגייסת
כִּיתָה ז'
להתחיל כיתה ז' זה לעבור מסביבה מאוד מוכרת למשהו גדול ועצום. עצוב לומר את זה, אבל זה גם הזמן היחיד שבאמת למדתי בצורה נורמלית.
ואז התפרצה הקורונה. לימודים בזום זה כלום ושום דבר. ואני עוד תלמידה חרשנית – אני לומדת 5 יחידות מתמטיקה, פיזיקה, אנגלית. אבל אי-אפשר ללמוד באמת בזום. מדי פעם, כשכן אפשר היה להגיע לבית הספר, היה המון בלגן – ההורים פחדו לשלוח, והיו שלושה-ארבעה ילדים בכיתה. אני, באופן אישי, אמרתי: "טוב, למה לבוא בעצם. זה לא שנלמד משהו חדש".
היו בתקופה הזאת גם דברים טובים ומעצימים. למדתי המון על עצמי, על משמעת עצמית. חלוקת הקשב שהייתה לי בזמן הקורונה מטורפת – להיות בזום בזמן ששתי האחיות שלי בבית, והטלפון מצלצל, ויש פיתויים במחשב. בתקופה הזאת למדתי שמוזיקה ואוזניות עוזרות לי להתרכז.
כִּיתָה ח'
מה שאני זוכרת מכיתות ז'-ח' זה בעיקר את עצמי יושבת מול מסך של זום. ילדי חטיבת הביניים היו האחרונים שחזרו מהסגר.
בגלל האזור שאני גרה בו, בנוסף לסגרים היו גם סבבים של לחימה. כל סבב מכניס אותך לתוך הממ"ד, וזה עוד יותר קשה ומחניק. עד שנפטרנו מהקורונה ואפשר היה לצאת – הגיע סבב שמכניס אותך לתוך הבית.
כשחזרנו לכיתה, לא באמת היינו כיתה, כי לא היה לנו זמן להתגבש. לחזור לבית הספר עם 30 תלמידים בכיתה, ולהתרכז וללמוד, אחרי תקופה ארוכה של לימודים בזום – זה דורש הסתגלות. במאי כבר היינו בסבב לחימה של שבועיים.
כִּיתָה ט'
שנה שגרתית יחסית, שבה למדנו איך לחיות עם הקורונה. לקראת ינואר-פברואר שוב היה גל וחזרנו לכיתות ריקות וילדים לא מגיעים. כל הזמן עלתה השאלה איך מגשרים על פער לימודי של שנתיים.
כִּיתָה י"א
התחלנו את השנה עם האטרף של הבגרויות, ואז פרצה המלחמה. אני זוכרת שבשבת בבוקר, כשהתחילו המטחים, אבא שלי (הרבש"ץ של המושב) יצא לפתוח את המקלטים ועדיין חשבנו שהכל בסדר. לא האמנו למה שראינו בחדשות, לא האמנו שמחבלים מסתובבים ביישובים. פתאום את שומעת על מישהו שלא מוצאים אותו. את שומעת שמשהו נורא קורה בנתיב העשרה – שבו גרות חברות טובות שלי. בדיעבד, התברר שבאותו היום נרצחו שלושה תלמידים משכבה י"ב – טל קרן, אור תעסה ונדב טייב ז"ל – שיצאו לדוג בחוף זיקים. כשהכל נגמר, אבא שלי רצה שנצא לסבא וסבתא שלי באשקלון, כדי שלא נהיה לבד בבית בזמן שהוא לא שם. אמרתי לו: אני לא יוצאת מהבית. פחדתי לצאת. התפרקתי בבכי. זה לא דבר שקורה לי לעיתים קרובות.
התפנינו למלון בהרצליה ולקחתי איתי שתי חולצות, שני זוגות מכנסיים. חשבתי – כמה זמן זה כבר יימשך? בסוף נשארנו שם חודש. אני זוכרת מהחודש הזה צפיפות, כמויות של תרומות ושל אנשים. היה המון בלבול. מי אני? מה אני עושה פה? ב־10.10 הייתה לי יום הולדת. איך חוגגים במצב הזה?
חזרנו הביתה אחרי חודש בערך, מהר יחסית. אבל המושב לא באמת חזר לעצמו. חיילים ישנו במועדון הנוער ובמתנ"ס, ובית הספר עצמו היה עדיין מפונה. למדנו בזום, וגם זה לא באמת, כי בין לבין היו אזעקות. הכיתה הייתה מפוצלת בין מי שפונו ובין מי שחזרו לגור בבית. בדיעבד, אנחנו יודעים לצחוק על התקופה הזאת. במסיבת הסיום שלנו יש מערכון עם נהג מונית שנוסע בכל פעם ל”שקמה" אחר – כי בית הספר עבר בין כל כך הרבה מקומות. אז איפה הבית שלנו?
בפברואר היה מפגש של כל השכבה, בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר. זה היה הלם. חוויה מוזרה מאוד, לראות אותנו כשכבה ביחד. בהמשך השנה, כשראו שאי־אפשר ללמוד כל הזמן בזום, התחלנו להיפגש בבית הספר היסודי במועצה. למדנו במשמרת שנייה, אחרי שבית הספר היסודי סיים את יום הלימודים. אחר כך עברנו ללמוד בקריית מלאכי. לא היו מספיק כיתות פנויות בשביל הבחינות והמתכונות, זה דרש הרבה אלתורים.
מקור המידע וקרדיט : שירה קדרי-עובדיה
אופק קובי, שלומי (פונתה לנהריה)
בית הספר אורט שלומי. בחודש הבא: מתגייסת למג"ב
כִּיתָה ז'
אני זוכרת שבאיזשהו שלב התחילה המגפה, ואז אי-אפשר היה לצאת מהבית. התחילו לנו שיעורים בזום והיה נורא קשה. לקום בבוקר למחשב במקום להתארגן כמו בן אדם נורמלי.
רוב השיעורים היינו עם מחשב פתוח ונרדמנו. היו לנו גם מבחנים בזום – נו באמת, כל החומר מולי. אמא שלי עבדה אז כגננת, ובגלל שהגן שלה היה סגור היא הייתה איתנו בבית וצילמה סרטונים לילדים של הגן.
כִּיתָה ח'
חזרנו ללמוד בקפסולות. קצת נפגשים, עם מסכות לפנים שזה מציק ומאתגר וקשה לנשום. אי-אפשר היה באמת ללמוד כמו שצריך.
כִּיתָה י"א
הלימודים בוטלו מיד אחרי 7 באוקטובר. כמה ימים אחר כך התפנינו למלון בחיפה. החברים שלי התפזרו בין חיפה, אילת, ירושלים. בחודשיים הראשונים למדנו רק בזום. אחר כך כל אחד ניסה להשתלב בבית הספר הקרוב אליו. ואז התחלנו להתארגן, תלמידי שלומי, לנסות ללמוד יחד. נדדנו בין מקומות, ובסוף התמקמנו במכללה האקדמית גורדון שעמדה ריקה בגלל שלא היו לימודים. זה הרגיש קצת יותר בית ספר. זה לא היה יום לימודים מלא, כי צריך היה לצאת אחרי ארוחות בוקר ולחזור לארוחת צהריים במלון. למדנו בין 9:00 ל-12:00.
החיים במלון די מזעזעים. את יודעת מה יגישו לאכול כל יום. אין חברה. זה היה ממש קשה. רוב החברות שלי היו בירושלים. הייתי הרבה בחדר, לא יצאתי יותר מדי כי לא היה לי עם מי להיות. אמא שלי נחשבת עובדת חיונית, והייתה מגיעה למלון בחיפה רק בסופי שבוע. זה היה קשה, לה וגם לנו. אחותי ואני טיפלנו באחים הקטנים שלנו, שהיו בני שש ו־12. דאגנו שהם יתארגנו לבית הספר ולכל מה שצריך.
כמפונים היו לנו מלא הקלות בבגרויות, קיבלנו תוספת זמן ועשרה אחוזים יותר בציונים. זה עזר מאוד. אני חושבת שבלי ההקלות הציונים שלי היו שונים מאוד. פיספסנו חודשיים של לימודים, אחרים התקדמו בחומר ואנחנו היינו מאחור.
כִּיתָה י"ב
בתחילת שנת הלימודים עזבנו את המלון ועברנו לנהריה, כדי להתקרב לשלומי כך שאמא שלי תוכל להיות איתנו. כשנכנסנו לדירה בנהריה הרגשתי שחזר לי האוויר. לא אגזים אם אגיד שנולדתי מחדש. סוף־סוף אני מחליפה לעצמי מצעים כשאני רוצה, ולא המנקה. סוף־סוף יש לי מטבח שלי, ואני יכולה לקנות ולהכין אוכל לעצמי. סוף־סוף אני יכולה להיות סתם בחדר שלי ולא לעשות כלום, בלי עוד אחים בחדר. הרגשתי שיש לי בית.
בית הספר של מפוני שלומי עבר מחיפה לקריית חיים, למבנה של בית ספר שהתרוקן ושופץ לכבודנו. היו לנו הסעות לשם מכל אזור הצפון – מי שעבר לנהריה, מי שגר באזור חיפה והקריות. אחד הילדים היה מגיע כל יום מירושלים. זה כבר הרגיש יותר כמו בית ספר. כל החברים והחברות, המורים שלך. אבל עדיין, לא ממש שגרה. היו הרבה אזעקות ונבהלנו מכל בום. שלב שכבר התחילה הפסקת האש.
בדצמבר יצא המסע לפולין. היינו בהלם שהמסע יצא לפועל. לא האמנתי שזה יקרה. זה היה בהרגשה של "אין מצב שזה יקרה" כי זה בוטל כל כך הרבה פעמים. לא האמנתי שדווקא במלחמה יוציאו אותי. היה מסע מאוד-מאוד טוב ומרגש.
במרץ חזרנו לבית הספר בשלומי. לא האמנתי שזה יקרה. הייתי בטוחה שנסיים י"ב בקריות. אבל כשחזרנו, ביום הראשון, את נכנסת לבית הספר וזה מרגיש כמו תחילת שנה שוב. הרגשתי פתאום בבית. יש לי את הכיתה שלי – הכיתה שלי! לא חזרנו לגור בשלומי – אין לנו שם ממ"ד וגם התרגלנו לחיות בנהריה, כשהכל בהישג יד.
היינו אמורים לחגוג השבוע את מסיבת הסיום בקונספט של "המירוץ למיליון", רק שבמקום מיליון אנחנו חוזרים הביתה.
