מאת: מנשה לוי , מנהל ביה"ס תיכון לשעבר ( מנהל תיכון "מעיין שחר" )
מנהל פורום מנהלי בתי ספר. לשעבר יו"ר התאגדות מנהלי בתיה"ס ומנהל תיכון שש שנתי
ראו גם : הנספח
מורים נכנסים למערכת החינוך חדורי מוטיבציה, עם אש בעיניים ורצון בוער לחולל שינוי, לפגוש את ילדי דור העתיד, לגעת בנשמותיהם, להעניק, לחנך וללמד. אבל מה קורה להם בדרך?
למה כל כך הרבה מהם מוצאים עצמם כבולים באזיקים של הנחיות נוקשות, תכניות לימוד קשוחות וסדורות מראש ומבחנים אחידים שמצמיתים את החשק ללמד וללמוד?
למה במקום להיות מחנכי דור העתיד, הם מרגישים יותר כמו קבלני ביצוע של תכניות לימוד שאבד עליהם הכלח, שמיישמים פקודות מלמעלה בלי יכולת להשפיע על התוצר הסופי?
לדעתי אחד הגורמים העיקריים לתחושות הקשות של מורים רבים במערכת החינוך הוא שכמעט ואין להם אוטונומיה.
המורים מוצאים עצמם כפופים לתוכניות לימודים עמוסות, לעיתים לא רלוונטיות, ולמערכת הערכה נוקשה שמתמקדת לרוב בציונים ולא בחינוך ערכי ופיתוח אישי של תלמידיהם ושל עצמם.
היכולת שלהם לבנות תכניות לימוד עדכניות ורלוונטיות, לבחור את הדרך המתאימה ביותר להעביר את חומרי הלימוד, ולהתאים את שיטות ההוראה לצרכים הייחודיים של כל תלמיד, נפגעת קשות כתוצאה מהלחץ לעמוד ביעדים חיצוניים נוקשים המונחתים עליהם ממשרד החינוך.
כאשר למורה אין את החופש ליזום, לחדש וליצור, כאשר כל פעולה החורגת מתכנית הלימוד המוכתבת ע"י משרד החינוך חייבת לקבל אישור מראש, נחנקת היצירתיות והחדשנות. הקשר האישי עם התלמידים נפגע. איך אפשר לגעת בנשמתו של תלמיד כשאתה עסוק רוב זמנך בלתקתק חומר לבחינה מול 35 תלמידים? איך אפשר לעורר השראה כאשר אתה עצמך מרגיש כמו בורג קטן במערכת גדולה וחסרת פנים? השיעור הופך למעין סרט נע משמים, בו המורה הוא רק הקריין והתלמידים צופים פסיביים.
חוסר האוטונומיה בעבודתם גורם למורים רבים להרגיש שתפקידם חסר משמעות אמיתית. הם מאבדים את תחושת השליחות, את היכולת לחולל שינוי, את הידיעה שהם באמת משפיעים על חייהם של תלמידיהם.
התסכול הולך וגובר, ומורים רבים, שבתחילת דרכם היו מלאי אמונה ביכולתם לחנך ולעצב את דור העתיד, מוצאים עצמם מרוקנים, שחוקים ומאוכזבים.
התוצאה הטרגית של תחושת חוסר הערך והמשמעות בעבודת המורה היא נשירה. מצד אחד מורים צעירים, מוכשרים ואיכותיים בוחרים לעזוב את מערכת החינוך, ומחפשים מקומות עבודה אחרים בהם יוכלו לבטא את עצמם, להשפיע ולתרום באופן משמעותי יותר; ומצד שני מורים צעירים ואיכותיים כמעט ולא מגיעים למערכת.
בכוונת מכוון לא דיברתי על שכר ותנאי עבודה, ועל סטטוס חברתי של מורים בישראל, שגם הם חשובים. התמקדתי במיוחד בגורם המשמעותי ביותר בעיניי לבריחת מורים איכותיים ממערכת החינוך והוא האוטונומיה המזערית שיש להם.
מערכת החינוך מפסידה את מוריה האיכותיים, והתלמידים משלמים את המחיר. הגיע הזמן להחזיר למורים את התשוקה ללמד ולחנך, לעוף לגבהים חדשים, ולהעניק להם את האוטונומיה הנדרשת שתהפוך את עבודתם למשמעותית, ואת מקצוע החינוך וההוראה למקצוע אטרקטיבי. רק כך נוכל להבטיח עתיד טוב יותר לחינוך ילדינו.
את השיחות שקיימתי בנושא האוטונומיה למורים בתוקף תפקידי עם מספר שרי חינוך פתחתי תמיד במשפט הבא: "אדוני שר החינוך, יש לי רעיון לרפורמה עמוקה ומשמעתית במערכת החינוך, רפורמה שלא צריכה תקציבים ליישומה, רק רצון טוב ועוז רוח להגשמתה.
שר החינוך היה נדרך ואז הייתי מעלה בפניו את נושא הרחבת האוטונומיה למנהלים ומורים. השיחה הייתה מסתיימת בדרך כלל עם הסכמה נלהבת מצד שר החינוך. הצעתי כמובן שתתקיים פגישה נוספת והפעם פגישה אופרטיבית עם כל הנוגעים בדבר ליישום הרפורמה. ותשובת השר הייתה בדרך כלל שהוא יפעל לקיום פגישה כזו בהקדם……….."
שישה שרי חינוך הבטיחו לי פגישת עבודה מרובת משתתפים ליישום הרפורמה שהצעתי.
למותר לציין שלפגישה הזו אני ממתין עד היום…..
נספח
אנדראס שלייכר, מנהל מחלקת החינוך של OECD, התייחס להיעדר אוטונומיה של מנהלי בתי הספר בישראל בכנס אלי הורביץ לכלכלה . לדבריו, "אוטונומיה היא גורם מנבא לאיכות של מערכות חינוך. מערכות חינוך שבהן למורים יש יותר שיקול דעת בנוגע למשאבים, תוכניות לימודים והערכת תלמידים הן טובות יותר. הבעיה היא שבישראל פחות מ-20% מההחלטות מתקבלות בשטח. בביקורים שלי בישראל מה שבלט במיוחד הוא שלבתי הספר שלכם יש אוטונומיה אפסית". ( מקור )
שתי ועדות ציבוריות שעסקו במערכת החינוך ושהוקמו מאז שנת 2000 המליצו ליישם רכיבים מרכזיים של אוטונומיה במערכת החינוך. 'ועדת שושני' (״הוועדה לבדיקת שיטת התקצוב״) המליצה בין השאר על ניהול עצמי של תקציבי בית הספר שאינם משכורות מורים, הגדלת הגמישות הניהולית והאצלת סמכויות ביצוע. 'ועדת דוברת' המליצה על מתן אוטונומיה פדגוגית, ארגונית ותקציבית מרבית לבתי הספר".
גם חוקרי חינוך, מנהלים, מורים ו"צרכני" חינוך רבים טוענים כי יש לתת יותר אוטונומיה ניהולית ל"שטח", כי אנשי המקצוע "בשטח" יודעים טוב יותר מה ואיך צריך לעשות.
לפי פרופ' אדם ניר, יוזמות האוטונומיה לא קודמו בשל "מלכוד מרכוזיות" בו מצויה מערכת החינוך של ישראל, ושמביא אותה לקדם "אוטונומיה הצהרתית" בלבד, כשההחלטות וההצהרות על קידום אוטונומיה אינן מיושמות בשטח..
יותר אוטונומיה למורים בקנדה
כותבת מורה אמריקאית שעברה ללמד בקנדה :
"אני גם חושבת שבהרבה מחוזות בקנדה יש לך יותר חופש ואוטונומיה למה ואיך אתה מלמד. איפה שאני גרה, אין לנו שום תצפיות רשמיות מהמנהל ומהפיקוח ואף אחד לא באמת בודק כדי לוודא שאתה עוקב אחר תוכנית הלימודים. מעולם לא נאלצתי להגיש מערכי יחידות או שיעורים למנהל. הם פשוט סומכים על כך שאתה עושה עבודה טובה כי אתה מקצוען.
אני יכולה להסכים שיש פחות אלימות, אבל חשוב מכך יש חופש באופן שבו את מלמדת. יש לך את הסטנדרטים שלך להוראה , אבל איך את מלמדת אותם תלוי בך לחלוטין. אף אחד מהמנהלים שלי והמפקחים בבתי הספר בקנדה מעולם לא התערב כמו שהיה בארצות הברית….
