העשור האבוד, ומה הלאה?

מאת: דר' אברום רותם, פברואר 2021

הקדמת העורך של האתר , עמי סלנט:

מגובה מבטו בהרי הגליל יכול ד"ר אברום רותם להשקיף על כל מה שקרה וקורה בתחום התקשוב החינוכי בישראל ולכן כדאי להיעזר במבטו המעמיק .

ברוב צניעותו לא ציין ד"ר אברום רותם כי הוא האיש שגיבש את תפיסת הימים המקוונים בבתי הספר החל משנת 2002 , תפיסה חינוכית מוצלחת שאיפשרה לכל ביה"ס ללמוד יום בשבוע בצורה מקוונת מהבית . אבל כמו כל היוזמות המועילות והחשובות שהקדימו את זמנן גם זו נזנחה במשך השנים ע"י משרד החינוך, ומנהלי המחוזות.

היום המקוון הראשון בישראל ( ואני יכול להעיד כי גם בעולם !!) בו למדו התלמידים 4 מקצועות מביתם באמצעות מטלות לימודיות היה בדצמבר 1999 בחט"ב כפר-ורדים. מאז נעשו נסיונות כאלה ברמות מקומיות ברחבי הארץ, ודי נגוזו בעשור האבוד 2009-2019, שלאחריו המערכת הופתעה מהצורך ללמוד מהבית בשנות הקורונה…

למבט המעמיק של ד"ר אברום רותם יש יתרון : הוא שואב את חוכמתו וניסיונו מהתעשייה עתירת המידע והמדע שם גדל ועבד שנים רבות וגם מתחום פעילותו במקביל בבתי הספר עם המורים והפיקוח . מבט כפול כזה הוא די נדיר בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ !!

אודות ד"ר אברום רותם :

באקדמיה עסק ד"ר אברום רותם בהנדסת חשמל (B.Sc), פיזיקה וכימיה (Ph.D ) , ואחריה בתעשיה בטחונית, וביזמות הי-טק.  העניין באתיקה ומוסר אנושי הביא אותו לשדה החינוך בתחומי למידה וחשיבה תוך שילוב טכנולוגיות עדכניות לשם שינוי פני החינוך. בשלהי המאה ה-20 הקים בפועל רשת חברתית-חינוכית דיגיטלית, ותרם רבות למודעות חשיבות בשימוש במדיה חברתית בחינוך עד היום. בד בבד יעץ, הירצה וכתב עם שותפים ספר עיון ("לקראת בית ספר מקוון") ומאמרים רבים בתחום שילוב מערכות טכנולוגיות בהוראה-למידה כמסד לשינוי חינוכי עדכני בעידן הדיגיטלי.

העשור האבוד, ומה הלאה? ד"ר אברום רותם 

הפתעה? לא בדיוק. אנו חווים משבר שמחייב שינוי. אי אפשר לצפות שניתן לחזור לשגרה המוכרת, זו שנקטעה במרץ 2020, ומצד שני – להשלות עצמנו שאיזו שהיא וועדת חכמים תגיש עוד דו"ח, שממנו והלאה כל בתי הספר יחוו שינוי שלא היה כמוהו. המציאות לא עובדת כך.

מערכת החינוך בישראל, כמו גם מערכות חינוך בעולם, הופתעה ממגפת קוביד-19, שעצרה פעילותה למעשה לכמעט שתי שנות לימוד רצופות, עם אופציה להמשך ללא אופק. אך אולי נופתע לגלות שהפתעה זו הגיעה לאחר העשור האבוד  2009-2019, בו המערכת ויתרה למעשה על עדכון מערכת החינוך, כדי שתתמוך בשילוב שיטות ההוראה-למידה ברוח הזמן של עידן 2010 והלאה – והותירה אותה במאה ה-20. 

מגפת קוביד-19 חשפה לעין השמש את העשור האבוד, ממנו ניתן היה, לו ההתנהלות בעשור הייתה אחרת, להפעיל חינוך גם מחוץ לבתי הספר גם בשנות המגיפה 21- 2020, שבפועל נמחקו מלוח הזמנים של מערכת החינוך. מראשית המגיפה 2020 עד היום, שנה מאוחר יותר, המערכת עדיין מופתעת, כשהחלק העיקרי בהתמודדות הוא למידה מרחוק מאולצת, ומסתמכת על סגל הוראה, שחלקו הגדול חרוץ ומשתדל בכל כוחו המקצועי והאישי, גם אם נזרק למים הקפואים ללא תשתית והכנה. לכן גם לא נופתע מהדיווחים מהשטח, שגם הלמידה בשנה זו מאבדת במהירות את הרלוונטיות והיעילות שלה ככל שחולף הזמן, שכן היא מבוססת על כישרון האלתור תוך כדי הסתערות של סגלי ההוראה, ללא הכנה מטרימה של ממש בעשור האבוד, והתמיכה המקצועית בזמן אמת, ניתנת במשורה, אם בכלל.

אין להתפלא איפה שבאוירת הנכאים, כמעט חוסר אונים, צצים ועולים קריאות, הצעות, ואף מתווים חינוכיים אחרים מצד אנשי חינוך, שחלקם על הגדר, כי אחרת קולם לא ישמע, כמו גם מאזרחים מודאגים, הקוראים לשינוי משמעותי של המערכת, תחת הרושם שמערכת החינוך כפי שהיתה עד מרץ 2020 הגיעה לסוף דרכה, וזו ההזדמנות ליצור מערכת אחרת, איכותית ורלוונטית יותר.

אך לא נראה שזו הדרך לעשות שינוי מתבקש, שכן הוא מרחף מלמעלה ללא שורשים במציאות ובתנאים שלא מאפשרים ולא יאפשרו שינוי של ממש. לא זה השער לעשור מבטיח, בו מערכת החינוך תתאפס ותזרום עם רוח הזמן, תנגיש הוראה-למידה יעילה ורלוונטית למלמדים וללומדים בה.

לשם כך יש לשוב אל הבסיס ולבחון את התמונה הגדולה: מה אבד בעשור האבוד, איפה טעינו ובגדול, וכיצד נוכל להבטיח שהעשור הבא יהיה עשור של חינוך אחר, עם האמצעים והמקצועיות העומדים לרשותנו ואלה שניתן לשפרם במסגרת הקיים, ולא בתאוריה.

העשור האבוד 2009-2019

עדכון מערכות חינוך כדי שבוגריהם יתמודדו טוב יותר עם המציאות הכלכלית-תרבותית בה יפגשו לאחר לימודיהם, שילוב מערכות דיגיטליות של אחזור מידע, הפקה ותקשורת בינאישית במערכת החינוך גן-תיכון, היה ונותר יעד עמום, כמעט מאחורי הקלעים, שלא הגיעו אליו, אף לא במחצית מעלה הדרך.

במהלך העשור האבוד 2009-2019, הקפידו בשטח על הנחתה והידוק נהלים, פיקוח ורגולציה מרשימים, שגרמו למעשה לקיפאון בכל הקשור בעדכון שיטות ההוראה-למידה. זה נעשה על ידי הזנחה של ההיבטים החינוכיים על ידי מתווה מציאות בלתי אפשרית. מציאות זו כוללת בין השאר כתות גדולות מדי להוראה למידה עדכנית, ציוד טכנולוגי במשורה עם אי הכלה מובנית של רמות הנהול החינוכי הגבוהות, ששידרה היעדר יוזמה ואומץ מקצועי-ציבורי, תחת מחסה רגולטורי. למשל, שילוב מכשירים אישיים ומדיה חברתית בשגרת הלמידה, המשקפת חלק קטן מהתנגדות והכשלה במודע ושלא במודע לחדשנות כלשהי, ובעיקר – בריחה מאחריות. בעשור האבוד הוטלו כבלים כבדים לכל ביטוי אוטונומי של מערכות חינוך מקומיות. הצורך בשמרנות ושליטה ללא לקיחת אחריות, נוסח מערכת חינוך של המאה ה-20, קיפד בעודו באיבו, כל פעולה ממשית של יוזמות ועדכון. היוזמים החרוצים בקרב סגלי ההוראה והמערכות המקומיות, אולצו לשם כך להתכווץ למסגרת נוקשה של תכנים, שכבות גיל, כתות וכללים, שציננו במידה רבה כל סיכוי להצלחה יישומית.

ככלל עסקה המערכת בעשור האבוד עם סט כלים טכנולוגיים מזדמנים, שנח וקל להעריך וללמד את המורים בשימוש בהם, מ"לוח חכם" עד מחשב-טאבלט, מכלי ארגוני כתתי, עד לענן מאגרי חומרי למידה ופעילות, שהפכו למטרה בפני עצמה, ובכך הסתפקו ונתנו לדברים לגווע ולחזור להרגלי ההוראה-למידה המוכרים. כל אלה על חשבון המהות של מימוש למידה עדכנית, שבין השאר מבוססת גם על אי-תלות במקום הפעילות.

אך זה לא הכל: לצד אלה – הקטנה וביזוי מעמד המורה. מעמדו הציבורי צנח לשפל הולך ומעמיק, גם בהשוואה למדינות אחרות, כמקצוע לא נחשב, שמבריח כוחות מקצועיים איכותיים. דבר זה מתבטא בפער ברמה עולמית בשכר בין הוותיקים לצעירים, ללא קשר לאיכות עבודתם. במהלך העשור סגלי ההוראה נתונים למשיסה בשיח ציבורי עוין ופוגעני, מעורבות מוקצנת ועויינת, שהפכה ללגיטימית בקרב הורים, תלמידים, מנהלים ולמעלה מהם, כולל בשיח הפוליטי, עד כדי ארועים בודדים מעוררי פלצות בסקילה פומבית של אנשי חינוך, שאיש מבין הסוקלים לא עצר לרגע וחשב מה הוא מעולל למערכת החינוך, ובעצם לעצמו.  

בנוסף, התפיסה של "יעילות בכל מחיר" על חשבון איכות מקצועית, השיתה כבלים כבדים של טפסי בקרה ופיקוח רגולטורי שהועצמו לרמות משתקות, ללא גיבוי ומשענת של ממש מצד הממסד החינוכי. בעשור האבוד לא נוצלו כלים ארגוניים – דיגיטליים חינוכיים  עדכניים, אלא במשורה, שהיו מאפשרים לשתף ולחבר בין איי עשיה ברוכה ומליאת השראה שתמיד היו ופרחו, לכלל המערכת, ולשמר לבאים אחריהם זכרון ארגוני, נסיון ותובנות מהותיים, ואחרים היו יכולים לאמצם ולא להמציא שוב ושוב גלגלי עשייה.

לוּ נעשו כל אלה ברמה מערכתית, היו יכולים, בין השאר, למלא תפקיד מפתח חיובי במשבר המגיפה הנוכחית, ולהקטין את הנזקים והשיתוק הנוכחיים.

לא, איננו משמיטים ולו לרגע יוזמות לאומיות ומקומיות עד לרמה של מורה בודד. בעשור האבוד נעשו יוזמות להעלאת רמת האוריינות הדיגיטלית, ולצידן יוזמות מקומיות מעוררי השראה. אך כל אלה היו מצומצמי היקפים קצרי ימים, ללא הבטחת זיכרון ארגוני ובעיקר- ללא שמירת רצף והמשכיות.

יוזמות לשילוב סביבות הוראה-למידה ושיטות למידה התפוגגו בטווחי זמן קצרים, ובמקומם הובאו יוזמות אחרות, שחלקן הגדול איננו קשור לאתגרי התקופה, גם אם נכון ותורם לחלק קטן בלבד מקרב הלומדים, אך וודאי לא משנה מהותית את תרומת העשור שהלך לאיבוד. 

 היערכות לאירועים נדירים ובלתי צפויים

 מערכת החינוך איננה המערכת היחידה שנתפסה לא מוכנה לתרחיש קטסטרופת מגיפת קוביד-19, שלא עלה על דעת איש עד מרץ 2020 שדבר כזה עלול להתרחש לאורך שנה ויותר. הדיון על היערכות לתרחישי קיצון נדירים ובלתי סבירים, גלש אף הוא לפינות לא רלוונטיות לסוגיה, כמו האשמות לא רציונליות של עיצעס גיבר מהצד, לנוכח ההפתעה שמגפת קוביד-19 הנחיתה על העולם.

אקראיות ונדירות הם שם המשחק. היערכות לארועים אקראיים שאינם צפויים בחלון זמן גדול, ולהפכם לצפויים, איננו ניבוי עתידני תאורטי דוקא. סוגיה זו מעסיקה מאד את מעצבי הכלכלה, שוק ההון, מערכת הביטחון, וכל פעילות של שגרה, המובנת לכאורה מאליה, על ידי אלה שאמורים להיות אמונים על רווחת הציבור ושלומו, ולהיות ערוכים למסגר נזקים ולהקטינם מראש, גם אם הם נדירים.

האם היה ניתן להיערך דוקא למגיפה שוברת שגרה לאורך זמן, שהאחרונה הייתה לפני מאה שנה? ברור שלא, אך לא זו הנקודה, ולשם כך נצטמצם בדיון על מערכת החינוך כאן בלבד:

מזה זמן רב היה על מערכת החינוך להיערך לתרחיש, שלא משנה מה מקורו, בו עליה להתנהל מרחוק למשך זמן, לא במסגרת הפיזית של בית הספר. לא מדובר בדמיונות ופחדים קמאיים מקטסטרופות לא צפויות, אלא דוקא על ניסיון מתמשך בכל שנות קיום המדינה. מצבים כאלה, עד כה, שמתמשכים יותר ממספר ימים, שהיו כתוצאה מפעולות איבה עד מלחמה, גם אם היו מוגבלים לאזור הצפון ולעוטף עזה.

דיבורים, הבטחות, הערכות, נבואות זעם ציניות, היו גם היו, ונוצלו לשיווק רכש של מערכות למידה יקרות, בדרך כלל לא במסגרת לאומית, אלא נקודתית-מקומית ביוזמות פרטיות בחסות, לעתים במימון מסוים, אך לא באחריות מעשית ומקצועית של משרד החינוך.

דוקא בנקודה זו, קיים מיזוג אינטרסים בין היערכות לארוע ממושך, בו על המערכת להתנהל לא במסגרת בית הספר הפיזי, לבין שינוי חיוני ומשמעותי בשיטות ההוראה והלמידה, ואף בתפיסת החינוך ומשמעו, כמו גם תפקיד בית הספר ואופן התנהלותו. מאחר ולא נעשה הרבה במהלך העשור האבוד לשינוי ועדכון שיטות ההוראה-למידה לעידן הדיגיטלי בפרט, אז אין טעם לבא בטענות על אי ההערכות ללמידה לא במסגרת בית הספר לאורך זמן, שנכפתה על המערכת על ידי הקורונה. 

מה עושים הלאה?

כדי להתוות מתווה פעילות של מה עושים הלאה, יש צורך להבחין היטב בהתנגשות איתנים בין צורך חיוני לשינוי החינוך והתאמתו לחברה העכשוית, לבין קרחון-עד של החינוך הישראלי, שאמנם נמס, אבל לאט מדי ומאוחר מדי. קרחון-עד, שבמבט על נבחין קודם כל בשמרנות בלתי נתפסת, היאחזות עקשנית וגעגועים סנטימנטלים לעבר החינוכי המפואר, כביכול, כשבתכלס – היתה זו מנהיגות שהרבה פחות יוזמת, והרבה יותר עוסקת מהתחמקות מאחריות על ידי הכשלה מודעת ושאינה מודעת של כל שינוי משמעותי בשטח, בתואנות בירוקרטיות ורגולטוריות.  

שנת/ות הקורונה הן שלב מעבר שמאיץ מאד את הצורך הדחוף והחיוני בעדכון מערכת החינוך, כדי שתתמוך בשילוב שיטות ההוראה-למידה ברוח הזמן. שלב מעבר זה רצוף בהתנסויות ותובנות, כשכל בית-ספר / אזור עושה ככל יכולתו במסגרת האילוצים ותקנות משרד הבריאות, לקיים במידת האפשר אקלים לימודי כלשהו. תקופה זו תסתיים בקרוב, אם לא תהינה הפתעות נוספות.

לאחר שנה של החלפת למידה בכתה בלמידה מרחוק, לא נראה שיש מקום בשיח הציבורי לקינות, להכרזות וההצעות מה צריך לעשות ולא עושים. גם הביקורת על מקבלי ההחלטות בעניין מופרזת, כי הרי אף אחד לא התכונן וחשב על כך קודם לכן (ועל זה יש לדבר, אך זה לא יועיל כרגע לאתגר הנוכחי), ודאי לא עם הנחתת אילוצים ארגונים-חינוכיים בלתי סבירים כמעט ולא ניתנים למימוש, הדורשים לימודים בקבוצות קטנות, קפסולות וכד', ללא כח אדם ומקום פיזי מתאים לדרישות לא מציאותיות אלה. למרות זאת נמצא בדיווחים, שחלק גדול מבתי הספר המציאו את עצמם מחדש, גילו יצירתיות ותעוזה, מורים ומורות מתחו את יכולותיהם הפדגוגיות, תלמידות ותלמידים גילו סולידריות וערבות הדדית בבניית מערך חונכות עירוני/ רשותי וביכולת להציע עזרה לחבריהם. כלם כבר מבינים, פרט למקבלי ההחלטות מלמעלה, שמוטב להניח במצב החרום הנוכחי למחוזות, רשויות, ובתי ספר לעשות את הטוב ביותר, ולהותיר את  מקום העיצס-גיבר מיותם. זה לא תורם מאומה לשיפור ולשינוי המצב הנוכחי.

הצעות ומנשרי פעולה לעתיד

השיח הציבורי הומה מהצעות, המלצות, מנשרים וקריאה לבחינה מחודשת לאופן פעולת בית הספר, תכני למידה ושיטות למידה, שיהלמו את רוח הזמן של העשור השלישי במאה ה-21, גם אם יש כאלה שלא לגמרי מבחינים בין שלב המעבר, כלומר בין פעילות מאולצת כתוצאה מהקורונה, לבין עדכון פני החינוך הרצוי לעתיד לבא.  

ככלל נראה שניתן להסכים עמם, ואף להלל ולשבח את ההוגים שמעלים שוב ושוב, הפעם בחלון הזדמנויות מתאים לנסיבות, תובנות חשובות ומועילות בכל הקשור למערכת ארגונית – חינוכית שפניה אל העתיד, ולנתק יותר ויותר את תבניות נורמות החשיבה החינוכית, המעשיות והתאורטיות שהיו יפות למאה ה- 20, שגם אז, לפחות התאורטיות, לא התממשו, אלא בשוליים.  

כיום אנו מדווחים שמשרד החינוך הישראלי נערך זה מכבר בצוותי חשיבה, ומומלץ בהחלט להתעדכן בנעשה בפרסומים שונים של המשרד לכשיפורסמו בציבור, כולל דוחות ודעות של מומחים ואנשי הגות בתחום החינוך, כמו של "הקבינט הציבורי לחינוך", ומחלקת החינוך של ה-OECD, שמתווה דרך שינוי אל "עתיד החינוך ומיומנויות למידה של 2030 במדינות ה- OECD".

עם זאת יש להעיר שהמנשרים המוצעים, שכאמור הם נכונים ויפים למטרה, אין בהם די כדי לממשם. לא עם זה על מערכת החינוך להתחיל לצעוד בדרך חדשה, שנפרצה ונסללת כעת למעשה בכפיה וללא כוונה מראש, על ידי מגפת קוביד-19.

כיצד להמשיך מכאן?

קִטּוּנוֹ מלפרוש תכניות אסטרטגיות לטווח הארוך כפי שעושים צוותי מקצוע בארץ ובעולם שחלקם הוזכרו לעיל. עם זאת, יש מקום להתמקד בחניכת תהליך השינוי, בדרך החדשה בה מערכת החינוך החלה לצעוד, גם אם לא מיוזמתה.

איננו זקוקים לעתידן כדי לנבא, שגם אם מערכת החינוך תתעשת, ותנסה ליישם שינוי מערכתי מלמעלה בדפוסי הפעולה הקיימים עד כה, טוב ונכון ככל שיהיו –  השינוי לא יעלה יפה. יש לשנות לעדכן בדחיפות קודם כל את התפיסה המערכתית השלטת של שליטה ובקרה מלמעלה.

חלק גדול מבתי הספר ברחבי הארץ הוכיחו עצמם באופן ראוי להערכה רבה ולשאפו גדול, בתקופה בה היו סגורים או סגורים חלקית. חלק מהם המציאו עצמם מחדש תוך אלתור ובהלימה לאילוצים הכפויים.

– על בסיס מציאות זו יש וניתן למסד את החזון העתידי.

תנאי הכרחי להצלחה של שינוי פני החינוך מוכמנת במילות המפתח – אוטונומיה חינוכית, לוגיסטית וכלכלית שתאפשר לכל רשות בכלל, מוסדות החינוך סגלי הניהול, ההוראה, עד לרמת מורה בודד והלומדים, להתאים את החזון העדכני למצאי בכל רגע ורגע, ולרוח היוזמה המקומיים. אוטונומיה שתאפשר ביו השאר, גם שילוב לומדים מבתי ספר שונים לאשכולות למידה בתחומי תוכן ייעודיים, ובכך לגוון את ההנגשה של כל לומד לכישוריו ונטיותיו האישיות.

על החזון המוצע להיות מתווה עקרונות גנריים חינוכיים לוגיסטיים, שיטות הוראה למידה ותכנים, שימומשו על פי בחירה, התאמה לכל מקום, ובעיקר- התאמת קצב יישום השינוי בכפוף לתנאים בכל מוסד ומקום. בעקרונות אלו, יושם דגש על למידה ברוח הזמן הנוכחי, שיעשו במפגש פיזי של קבוצות למידה, לצד פעילות אישית ושיתופית מרחוק.

אוטונומיה של סגלי הוראה מרמת רשות, ניהול, עד לרמת תחומי דעת ומורה בודד, יאפשרו התאמה מלאה של מתווה שינוי לתנאים הפרטניים המקומיים. זאת תוך שיתוף ושיקוף רעיונות, שיטות ולוגיסטיקה מקומית לכלל העוסקים במלאכה, שניתן לאמץ ולשנות בהתאם גם למוסדות ומערכות חינוך מקומיות אחרות.  

שינוי מערכת חינוך איננו עוד אסטרטגיה, עוד אופנה חינוכית כזיקוקים רגעיים בשמיים, אלא שינוי בסיס הפעולה, כשלמיישמים בפועל – קול מרכזי ביישום, על פי שיקול דעתם ובקצב ההולם את אילוצי מערכת, המקום והזמן.

והיה אם תושת עלינו קטסטרופה נוספת ביום מן הימים, כמו שנת/ות הקוביד-19 שעדיין בקרבנו, מערכת החינוך תוכל בנקל להפעיל הוראה-למידה, שכן חלק מהפעילות השגרתית המוכרת יעשה ממילא ללא תלות בנוכחות פיזית במוסדות החינוך. הפעילות אז תהיה משמעותית ברוח עדכון החינוך בהלימה לזמן ולחברה. לא ניתן יהיה לעשות זאת עם רוח שמרנית, חומדת שליטה מחד והתנערות מאחריות על התוצאות מאידך, כפי שהיה בעשור האבוד.

דר' אברום רותם, פברואר 2021