סקירת ספר חדש: חוצפה-ילדות ישראלית ויזמות גלובלית (ענבל אריאלי)

1049

ענבל אריאלי . חוצפה: ילדות ישראלית ויזמות גלובלית

הוצאת ידיעות ספרים, 2019

,היזמית ואשת הטכנולוגיה ענבל אריאלי Inbal Arieli, בוגרת הפקולטות למדעי החברה, למשפטים ולניהול באוניברסיטת ל אביב , הוציאה לאחרונה  את הגרסה העברית לספרה "חוצפה – ילדות ישראלית ויזמות גלובלית", שנחל הצלחה בארה"ב וכעת מגיע גם לשוק הישראלי.

בצילום , מימין , ענבל אריאלי מחברת הספר ומנהלת חברת Synthesis

הספר מעמיק "חוצפה" מפרק את הילדות שכולנו מכירים לגורמים ומרכיב אותה מחדש לכלל סיפור מעורר השראה על האקלים החינוכי והחברתי בארץ, שעל פי רוב נתפס בעין ביקורתית, אך למעשה מהווה חממה לצמיחתם של יזמים ומחדשים. מתוך היכרות עמוקה עם תעשיית ההיי-טק על כל היבטיה, מדגימה ענבל אריאלי כיצד דווקא אִלתור, בלגן, חוצפה, קומבינות, תכלסיות וגישה כללית של "יהיה בסדר" נהפכו בידי יזמים ישראלים לקרדום רב-עוצמה שבאמצעותו הם משנים את העולם.

ענבל אריאלי שירתה כקצינה ביחידה 8200, ומאז שחרורה פעילה בתעשיית ההיי-טק בארץ ומחוצה לה. היא בעלת תואר ראשון במשפטים וכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, יזמות ואסטרטגיה – שניהם מאוניברסיטת תל אביב.

כיום היא מנהלת את Synthesis, חברה שייסדה המשתמשת בטכנולוגיה מתקדמת לתהליכי הערכה ומיון של מנהלים בכירים, ומשמשת כחברת מועצת המנהלים במגוון תוכניות לקידום יזמות.

מתוך פרק המבוא של הספר:

"את החוצפה הישראלית, זו שנאמרת במבטא אמריקאי כמחמאה דווקא, אפשר למצוא בארץ בכל תחומי החיים, והיא חלק מרכזי מהצלחתה של ישראל כאומה טכנולוגית חדשנית. כולם מכירים את הביטוי "אומת הסטארט־אפ", וזהו כינוי הולם למדינה: מספר חברות הסטארט־אפ כאן הוא הגבוה בעולם, יחסית לגודל האוכלוסייה. מחוץ לארצות הברית, ישראל היא מרכז היזמות הבינלאומי מספר אחת בעולם.

אנשים שואלים אותי כל הזמן: "מה הופך את ישראל לכר חדשנות כזה?" או "מדוע הישראלים עסוקים כל הזמן ביוזמות חדשות?" שמעתי תשובות רבות לשאלות האלו – החל בהשפעתו של צה"ל, שהוא צבא טכנולוגי ומתקדם, וכלה במסורת העתיקה של העם היהודי, הכוללת למידה וספקנות. הסברים אלו, גם אם יש בהם מן האמת, מוגבלים מדי. עם השנים הבנתי שבבסיס האופי היזמי של הישראלים מצויה הילדות הייחודית במדינה מלאת אתגרים וסיכונים, בתוך קהילות שבטיות למחצה. ואסור לשכוח את החוצפה המשותפת לכולנו.

וורן באפט, גדול אנשי העסקים האמריקאים, אמר פעם: "אם אתם נוסעים למזרח התיכון כדי לחפש נפט, אתם יכולים לדלג על ישראל. אבל אם אתם מחפשים מוחות, אין לכם מה לחפש בשום מקום אחר. ישראל הראתה לעולם שיש בה כמויות יוצאות דופן של תבונה ואנרגיה".הוא לא התכוון לגז טבעי, אלא לאנרגיה הפנימית שלנו, הישראלים.

כיום, מספר חברות הסטארט־אפ בישראל ביחס לגודל האוכלוסייה הוא הגדול בעולם – יותר מסטארט־אפ אחד לכל 2,000 תושבים. משמעות הדבר היא שבישראל של היום – מדינה שאוכלוסייתה עולה במעט על 9 מיליון נפש ושטחה פחות ממחצית שטחו של אגם מישיגן, למשל – פועלים יותר מ-5,000 סטארט־אפים, במקביל לעוד כ-1,000 חברות טכנולוגיה בוגרות.

ישראל מדורגת במקום השלישי מבין 138 המדינות המופיעות בדירוג החדשנות של הפורום הכלכלי העולמי. זאת בזכות פיתוחים כמו עגבניות שרי, טפטפות, גלולת האנדוסקופיה הראשונה, התוכנה הראשונה לצ'טים באינטרנט, הדיסק־און־קי, אפליקציית הניווט Waze ועוד ועוד.

יחסית לתוצר הלאומי הגולמי, ישראל משקיעה במחקר ופיתוח (מו"פ) יותר מכל מדינה בעולם. היא גם מובילה במספר המדענים והחוקרים ביחס למספר המועסקים במדינות ה-OECD. מאז 1966 זכו 12 ישראלים בפרסי נובל בתחומים רבים ומגוונים, בהם כימיה, כלכלה, ספרות ושלום. אחת הדוגמאות הייחודיות לכך היא פרופ' עדה יונת ממכון ויצמן למדע, שזכתה ב-2009 בפרס נובל בכימיה – במשותף עם וֶנקטרמן רמאקרישנן ותומאס סטייץ – על מחקריהם החלוציים שעסקו בריבוזום, האיבר מפיק החלבון בתא. המחקרים שיפרו את היכולת לרפא לוקמיה, גלאוקומה ו-HIV ולייצר תרופות נוגדות דיכאון. פרופ' יונת היתה האישה הישראלית הראשונה שזכתה בנובל, האישה הראשונה מהמזרח התיכון שזכתה בפרס מדעי, והאישה הראשונה זה 45 שנה שזכתה בפרס נובל בכימיה.

כותבת ענבל איראלי במבוא לספר המרתק והחשוב : " אני רוצה להזמין אתכם להצטרף אלי למסע שבו נבחן מקרוב ילדות ישראלית טיפוסית, דרך משקפיים אחרים מאלו שאנחנו מרכיבים ביום יום. בדרכנו נראה את הדמיון המפתיע והבולט לשלבי החיים של חברה עסקית, החל בגילוי שוק המטרה וחקירתו, עבור בהצהרת הערך של העסק, וכלה בתיקוף המעשי של הסיבה לקיומו; משלב הניסוי והטעייה שבו מתייעלים, דרך צמיחה והרחבה, ועד להתחדשות לקראת גידול נוסף, בסופו של דבר."

תחנה ראשונה במסע : חצרות הגרוטאות בגני הילדים של מלכה האס

ענבל אריאלי מתחילה את שורשי המסע שלה להבנת שורשי הילדות הישראלית בגן הילדים שפיתחה מלכה האס בשנות ה50,  מלכה היתה עולה חדשה מגרמניה , שהתגוררה בקיבוץ שדה אליהו . בשעתו , קיבוץ שדה אליהו היה יישוב דל במשאבים אבל עשיר ברעיונות ובאידאולוגיה . החברים הטילו על מלכה האס לצייד את גן הילדים בתקציב זעום, והיא מצאה פתרון יצירתי, שהפך מהר מאוד למציאות הקבועה במוסדות החינוך לגיל הרך בישראל.

במקום לקנות צעצועים יקרים ותעשייתים , מלכה האס אספה חפצים שונים מבתי החברים, מהשדות ומשאר ענפי המשק ומילאה את חצר הגן בדברים שבימיהם הטובים שימשו את המבוגרים בקיבוץ. כך נולד רעיון חצר הגרטואות ואיתו הפילוסופיה החינוכית הקרויה על שמו. עד היום ניתן למצוא בגני ילדים ובמעונות יום רבים בישראל חצרות מלאות גרוטאות.

בדרך כלל מדובר בחצר מגודרת ובתוכה רהיטים שבורים , טרקטורים חלודים , סולמות , מיטות , צמיגים , חביות , תנורים , מחבתות , חלקי סכו"ם, כדים , סלי קש , פחיות צבע ריקות , מקלדות , צגים ועוד חפצים שיצאו מכלל שימוש.

בצילום : גן ילדים בקיבוץ עם גרוטאות עפ"י התפיסה החינוכית של מלכה האס

הסביבה הזו גורמת לילדים להיות פעילים והם הופכים להיות יצירתיים מאוד – תופעה שקשה לראות כאשר הילדים משחקים בצעצועים מן המוכן. כאן תראו אותם מאלתרים בעזרת החפצים, שוברים אותם לפעמים וממציאים שפע שימושים לחפץ אחד ויחיד, שרק מעטים מהם קרובים  לשימוש המקורי שלו . הילדים  אינם כפופים להוראות שימוש או להנחיות בדבר הדרך הנכונה ביותר לעשות משהו. הם לא חייבים לסמוך על ניסיונם של אחרים. הם מגלים את הדברים בכוחות עצמם ויוצרים בעזרתם ככל העולה על רוחם. תנור ישן  יכול להפוך ללוח בקרה של חללית , שאותה מפעילה ילדה בת ארבע בעוד חבריה ממלאים את  תפקיד הצוות. מקשי מקלדת מוצאים ממקומם והופכים לאבני קסם בעלות כוחות מיוחדים , במשחק של ארבעה ילדים אחרים. בחצר הגרוטאות  יכולים הילדים לחקות מהלכי תקשורת בינאישית שראו אצל המבוגרים, מעמדות חברתיים , תפקידים מגדריים, או כל פעילות אחרת שראו אצל המבוגרים, מעמדות חברתיים , תפקידים מגדריים , או כל פעילות אחרת שבה נתקלו בחיי היום-יום שלהם.

הסביבה "הפרועה" הזו מאפשרת לילדי הגן לפתח את שרירי היצירה שלהם מלידה. אולם בעוד ילדים בתרבויות אחרות מוגנים ועטופים ופחות מזדמן להם להפעיל את השרירים הללו בחופשיות, ילדי הגן בישראל מסתובבים בין חפצים שעלולים להיות מסוכנים ואולי לא נראיים מתאימים לילדים. כך הם זוכים באפשרות להפעיל את השרירים הללו תוך יצירת כישורים חברתיים ויצירתיים כבר בגיל צעיר.

אז איך בדיוק משחק בחלקי מחשבים שבורים ובקולבים זרוקים מפתח איכויות יזמיות ? אולי תפתעו לשמוע , אבל המשחק בחצר הגרוטאות מסייע ביצירת מערכת כישורים מרשימה , הדרושה למהלכים יזמיים : ניהול סיכונים , עצמאות , פתרון סכסוכים, עבודת צוות ועוד.

בניגוד למה שקורה במתחמי המשחקים הרגילים – שבהם בדרך כלל הדברים מקובעים למקומם, מטרת השימוש בהם מוגדרת והם חיקוי של חפצים אמיתיים- המשחק בגרוטאות מעצים ילדים. לילדים המשחקים בגרוטאות יש את "הכוח לעשות היסטוריה" , כדברי ואלרי פולקוב, פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית , כלומר, יש  הם יכולת לשנות את סביבתם.

ילדים המשחקים בגרוטאות לא משחקים בתוך הסביבה אלא משנים אותה מן היסוד. הם לוקחים חביות מתכת , צמיגים ולוחות עץ , מעבירים אותם ממקום למקום ובונים בעזרתם בתים, טירות או מכוניות. תארו לעצמכם רכב שטח שנבנה מכמה מושבי תינוקות שהוצבו על שולחן קפה וכולל פנסים, שנוצרו מקופסאות שימורים גדולות , ואפילו הגה אמיתי. בהמשך מפורקת המכונית הזו לחלקים והופכת לשולחן ניתוח או למתקן שיגור. שינוי הסביבה באמצעות בנייה כזאת מעצים מאוד את הילדים , ובמסגרת פעילות מעין זו ניתנת לכל ילד הזדמנות להיות יזם יצירתי .

למה יזמים צריכים לשחק בגרוטאות ?

משחק בגרוטאות אינו תרגיל דידקטי למורות ולגננות , מדובר בגישה פילוסופית לחינוך ילדים , שמאפשרת להם לבחון את יכולותיהם, ללמוד שיתוף פעולה עם אחרים, להיות יצירתיים ולתרגל יכולות של מבוגרים. הגננות , המורים וההורים בארץ לא מלמדים , דידקטית , את הילדים להיות יזמים. לעומת זאת, הגדילה וההתבגרות בארץ, מעצם טיבה , מתרחשת בסביבה המאפשרת להם ומעודדת אותם לפתח כישורים שבהם ניחנו גם יזמים מצליחים.

החופש להתנסות בחוץ

הילדים בארץ , גם בגילים צעירים ביותר , מבלים שעות מחוץ לבית , בפעילויות בלתי-מובנות , לא רק בל"ג בעומר, בכל ימות השנה, ילדים משחקים בחוץ , לבד או בחבורות , בדרך כלל ללא השגחה. האתגרים המנטליים והפיזיים שעמם מתמודדים הילדים מחוץ לבית הם אחת הסיבות לכך שההורים מעודדים פעילות כזאת . בהשוואה למדינות אירופה וארה"ב בישראל מעודדים את הילדים להיות עצמאיים באמת בשטח. ברוב חלקי הארץ , חוויות ילדות כאלו אופייניות יותר לשעות שאחרי הלימודים או לחופשות, בין היתר בגלל מזג האוויר כאן. הילדים מבלים את רוב שעות הפנאי שלהם בחוץ , בדומה למה שקורה בחצר הגרטואות או סביב המדורה בל"ג בעומר.

אני והחבר'ה

סיפורי חבורת חסמבה של יגאל מוסינזון מהווים עד היום השראה להיווצרות חבורות ילדים בישראל.

הילדות בישראל בישראל התאפיינה מאז ומתמיד בהתחברות לקבוצה, בהקמת קהילה ובתחזוקה הרחבה של הרשת החברתית הפיזית. לכן , החבורה – או ליתר דיוק , החבר'ה הוא מוסד חשוב כל כך. באנגלית , המילה המקבילה ל"חבור'ה" היא " GANG " , שנושאת לא מעט קונוטציות שליליות. בישראל , לעומת זאת , מדובר בקבוצה של צעירים או ילדים שמבלים יחד במשך רוב זמנם הפנוי. ההיכרות בין חברי הקבוצה מתחילה בבית הספר, בחוגים או בשכונה. לא פעם, החבורות הללו מכתיבות את רשת הקשרים שנוצרים בין ילדים ולעתים אף בין מבוגרים.

שיתוף פעולה בין חברים הוא אחד מיסודות חברות הסטארט-אפ המצליחות. פול גראם , גורו ההי-טק ומייסד  Y combinator קבע  שחברות ועבודת צוות היא אחד מ"חמשת הדברים החשובים ביותר" שהוא מחפש כשהוא בוחן סטארט-אפ חדש ואת מייסדיו.  "מבחינה אמפירית , קשה מאוד להקים מיזם רק עם מייסד אחד." ברוב המיזמים המוצלחים ביותר יש שניים או שלושה מייסדים , ומערכת היחסים בין השותפים-מייסדים חייבת להיות חזקה ועמידה. מוכרחה להיות ביניהם חיבה הדדית והם צריכים לעבוד טוב ביחד" . למעשה , כ-95 אחוז מהאנשים שמנסים להקים עסק עושים זאת כבר בשלב ההקמה, תוך שיתוף פעולה עם אחרים בתפקידים משמעותיים, או שבכוונתם לעשות זאת בשלביו הראשונים של המיזם. כ-50 אחוז מהמיזמים החלו בעבודת צוות , ויזמים נוטים להתחבר לאנשים ששיכים לרשתות החברתיות הגרעיניות שלהם בשלבי ההקמה.

   בתי ספר וחדשנות בעתיד

כיתה טיפוסית בישראל  נראית בדיוק כמו כיתות רבות אחרות בעולם. המערכת מצפה מהילדים לצרוך ולבלוע מידע רק כדי להעלות גירה ולהקיא אותו במבחן, שבו הם נדרשים לענות על שאלות שמישהו אחר כבר פתר מזמן. בדירוג העולמי , תלמידי ישראל מפגרים ברמת ההישגים האקדמאיים. על פי דו"ח של פיז"ה , ישראל נמצאת  בין 40 האחוז התחתונים במתמטיקה ובמדעים. היא מפגרת בקביעות אחרי מדינות כמו סין , סינגפור , יפן , קוריאה הדרומית , שוויץ ואוסטריה.  מצד שני , ישראל מתהדרת בריכוז הסטארט-אפים הגבוה ביותר בעולם ביחס לגודל האוכלוסיה, ולפי נתוני הפורום הכלכלי העולמי היא מדורגת במקום השלישי בעולם בחדשנות. איך קורה שמדינה כה מצליחה בתחום היזמות הטכנולוגית-  המחייבת ידע נרחב במתמטיקה, במדעים , בכלכלה ובעסקים-  מפגרת כל כך בלימודי המתמטיקה והמדעים במערכת החינוך הרשמית ?

התשובה לשאלה זו נעוצה בהבדל בין מה שדרוש כדי להצליח בסביבה אקדמית לבין הכישורים הנדרשים להצלחה כיזמים וכחדשניים. משקיפים רבים בתחום מתייחסים אל השינויים הקיצוניים והמהירים במיוחד המתחוללים כיום בעולם התעשייה כאל "המהפכה התעשייתית הרביעית" . על פי הפורום הכלכלי העולמי , "התהליכים הטכנולוגיים הנוכחיים יוצרים שינויים חסרי תקדים בליבת תוכנית הלימודים בתחומים אקדמיים רבים, כך שקרוב למחצית מהידע שנרכש בשנה הראשונה מתוך ארבע השנים הדרושות לקבלת תואר בתחומי הטכנולוגיה , הופך מיושן כאשר הסטודנטים מסיימים את לימודיהם ומקבלים את התואר".

כלומר, חלקים נרחבים מהתכנים האקדמים שאנו מספקים לצעירים הם חסרי שימוש. אולם בכל מקרה , ההנחה שהצטיינות בלימודים הופכת בהמשך לחדשנות ולכישרון לעסקים אינה נכונה בהכרח. ישראל מציגה שפע של דוגמאות שנוגדות את ההנחה הזו . ענבל אריאלי , מציגה בספרה המרתק כמה וכמה יזמים טכנולוגיים מבריקים שנעדרו מביה"ס ובקושי סיימו את לימודיהם , כגון גיא רוביו , יזם ישראלי מצליח בתחום ההגנה על כלי רכב מפני תקיפות סייבר.

טיפוח מנהיגות נוער בישראל

 בספרה המרתק מקדישה ענבל אריאלי פרק לטיפוח מנהיגות נוער בישראל , בעיקר בתנועות הנוער כאשר היא חושפת חידושי ישראליים מעניינים כגון   Techlift  – תנועת הנוער הטכנולוגי הראשונה בישראל , הפועלת בחסות עמותת בוגרי 8200 . התכנית מדרבנת בני נוער מכיתות ז' עד י"ב להגיע להישגים גבוהים יותר ומספקת להם את הכשיורים ואת התנאים הדרושים כדי להיות חדשני ויזמי טכנולוגיה בעתיד.

התנועה הוקמה ע"י שארין פישר אשר שירתה כקצינה ביחידה 8200 וניסתה לאחר שחרורה להטמיע את שיטות ההכשרה הנהוגות ב8200 בקרב הנוער הישראלי . היא הבינה כי שיטות החינוך הנהוגות בבתי הספר אינן רלבוונטיות לאתגרים שמציבה המאה ה21 בפני המדינה.

בתנועת הנוער TECHLIFT , יכולים בני הנוער המעוניינים בכך ללמוד את מקצועות הטכנולוגיה בלי קשר לרקע הכלכלי או המשפחתי שלהם, לציוניהם בבתי הספר או להישגיהם בעבר.

בתנועת TECHLIFT מעודדים את החניכים לצמוח עם התנועה ולהפוך למדריכים בה. " תנועות הנוער יצליחו במקום שבו משרד החינוך נכשל" משוכנעת שארין פישר.

"אנחנו בונים כאן דור של מנהיגים , תשתית חזקה של כוח אדם איכותי, שיוביל את השינוי בחינוך הטכנולוגי בישראל".

המבנה והאידיאולוגיה של תנועת TECHLIFT מבוססים על אלו של תנועת הצופים ששארין פישר היתה חברה בה מגיל עשר . לחניכים בתנועה ניתנה האפשרות לרכוש כישורים שאותם יישמו בהמשך בחיים עצמם. "מה שמעניין אותי " היא אומרת ,"זה להגיע לשכבות החלשות יותר ולעזור לנערים ולנערות שם להפוך לאנשים פעילים בחברה , לעזור להם להיות האנשים שעושים את השינוי באמצעות דבר ממשי . זה הרעיון שעומד בבסיס תנועות הנוער , ובעיקר הצופים" .

ארגון נוסף הפועל לטיפוח מנהיגות נוער בישראל הוא LEAD . זהו ארגון א-פוליטי המוקדש לטיפוח מנהיגות נוער בישראל ונחשב למיזם ייחודי בעולם. תכנית הארגון מתמקדת בשיטות טיפוח נוער שאותן מפתחת ומיישמת קבוצה בינתחומית של מומחים למנהיגות חברתית, לפסיכולוגיה ולחינוך. כל מי שמלאו לו 16 יכול להצטרף לתוכנית בלי קשר לרקע שממנו הוא בא, ובתנאי שהוא בעל הפוטנציאל המנהיגותי  שמנהליה מחפשים. תכנית ההכשרה של LEAD נמשכת שנתיים ובה מדריכים את ה"שגרירים" לפתח , לתכנן , לבצע ולנהל מיזמים חברתיים עצמאיים. הארגון מקיים מפגשים ושיעורים עם מומחים מובילים בתחומים כמו מדעים , מדעי החברה, מינהל עסקים וחינוך, אשר מקדישים מזמנם להעצמת הדור הבא של המנהיגים, גם אם הם רק  בני 16.

לאחר סיום ההכשרה , שנמשכת עד סוף בית הספר התיכון , חניכי LEAD מצטרפים לקהילת הבוגרים ונשארים פעילים בארגון. למעשה , תוכנית הבוגרים הזאת הופכת את LEAD לתוכנית טיפוח המנהיגות הממושכת ביותר בעולם, משום שהמשתתפים הנבחרים שהתחילו בגיל 16 נשארים חלק מהארגון עד גיל 35. כמו ארגונים אחרים בישראל , גם בLEAD לא מאמינים שצריך לחכות , אלא רואים בבני הנוער כוח חושב ואיכותי בחברה , שיש לרתום אותו לפעילות ולא להתעלם ממנו או לזלזל בו .

צמיחה ועמידות

אם נחשוב על שנות העשרה של צעירי ישראל כעל "שלב היעילות", שבו הם בוחנים את גבולותיהם , מתנסים ונוטלים סיכונים , אבל גם לומדים לסמוך על עצמם כשותפים אחראים ותורמים לחברה , אז השנים הבאות עבור רוב הישראלים שמתגייסים לצבא הן ,"שלב הצמיחה "

בישראל , צה"ל מתפקד כארגון צמיחה שכולל עשרות אלפי אנשים. בעולם בוודאי לא חושבים שיש קשר בין ארגונים עסקיים וצבאיים,  כותבת ענבל אריאלי בספרה המרתק והחשוב : "אני משערת שגם רובנו חושבים על צבא כעל גוף היררכי , עם פקודות , משמעת ואחידות. אבל אם נתבונן בו מעט אחרת נגלה שצה"ל לא בנוי בדיוק כך. למעשה , בעשורים  האחרונים צה"ל , על המבנה שלו ותרבותו הארגונית , נעשה רלוונטי יותר ויותר לעתידם של עסקים הנמצאים בתהליך של צמיחה.

החוויה של  החיילים המשרתים בצה"ל שונה מאוד מזו של החיילים המשרתים בצבאות אחרים בעולם, היא פחות פורמאלית ומעודדת את החיילים הצעירים לקחת אחריות , לגלות יוזמה ולעבוד בעבודת צוות.

יחסית לצבאות אחרים , רק תפקידים בכירים מעטים בצה"ל מאוישים על ידי אנשים שתכננו מראש קריירה צבאית, ולכן יש צורך להכשיר מדי שנה אנשים חדשים , בהם קצינים לתפקידים שונים. כותבת ענבל אריאלי : "כמוני רוב הקצינים קודמו מתוך היחידות שלהם, והם חוזרים אליהן בלי שייחשבו בכירים הרבה יותר מחבריהם לצוות . כל קצין בצה"ל היה בעברו חייל פשוט. יש בכל יתרון ברור לצבא : תחילה הוא משתמש בכל כוח האדם שעומד לרשותו כחיילים פשוטים , ורק אז משגר חלק מהם מעלה בסולם הדרגות."

המודל השטוח

הנסיבות האלו תורמות  להיבט נוסף שהוא ייחודי לצה"ל : המודל השטוח. כיוון שרוב הקצינים חוזרים ליחידות שבהן שירתו לפני שיצאו לקורס  קצינים ולעתים קרובות מוצבים כמפקדים של חיילים שאיתם התגייסו ועברו טירונות ואימון מתקדם , קשה לכל המעורבים להתייחס למפקד במידת  הכבוד והדיסטנס הקיימים בצבאות אחרים. רוב החיילים מכירים את הקצין (החדש) היכרות אינטימית משום שאך זה עתה היה אחד מהם. אולם תופעה זו לאו דווקא פוגעת ברמת המשמעת . בתרבות הארגונית שנוצרת במצב כזה , המפקד צריך לזכות בכבוד  ובהערכה של חייליו. אחרי הכל הוא התאמן איתם ולחם לצידם, ובזכות היכולות והתפקוד שלו יצא לקצונה. החוקר לואיס ויליאמס ( מחבר הספר באנגלית :  צבא ההגנה לישראל, צבא העם ) טוען שלאור העובדה שכל החיילים – מהטוראי ועד הרמטכ"ל – התחילו באותה נקודה ומשום שצה"ל מיומן מאוד בחיבור בין אנשים מרקעים שונים, הדרגה נתפסת כהכרה בכישוריהם של הקצינים וביכולות הפיקוד שלהם.

תכונה נוספת של התרבות השטוחה הקיימת בצה"ל , בשונה מהתרבות היררכית , היא האצלת סמכויות במורד סולם הדרגות. ההיסטוריון הצבאי אודארד  לוטוואק מסביר כי כיום , "בצה"ל חסר כוח אדם בדרגות הבכירות בכוונה תחילה. כלומר, יש פחות קצינים שמורידים פקודות, וככל שפוחת מספר הבכירים, עולה רמת היוזמה האישית בדרגות הנמוכות".

כותבת ענבל אריאלי בספרה המרתק : "חשוב להדגיש כאן שצה"ל הוא בהחלט מערכת היררכית , מה שמבדיל אותו מארגונים היררכיים אחרים צבאיים או אזרחיים , הוא לדברי תא"ל ( מיל') נדב צפריר ( לשעבר מפקד יחידה 8200  וכיום יזם ומנכ"ל  חברת הסייבר  ( Team8 העובדה ש"בצה"ל , הראש תמיד מתייעץ עם שאר חלקי הגוף. קיימת שרשרת פיקוד ברורה ונוקשה, אבל הקצינים ברמות הגבוהות לא מנותקים מהחיילים ברמות הנמוכות, ולכן תהליך קבלת ההחלטות הוא שטוח ורוחבי".

התפיסה הזו מחלחלת סופו של דבר גם לחברות ההיי-טק הישראליות ההופכות להיות מורכבות אך גם גמישות יותר. היזמים , בוגרי היחידות הטכנולוגיות של צה"ל יודעים לנוע כל הזמן ב"מרחב שבין סדר ובלגן" ,לדברי תא"ל(מיל') נדב צפריר:  "לפעמים יש צורך בהיררכיה ולפעמים היא פשוט מפריעה". פעם אנו זקוקים לחופש ופעם דרושות לנו הדרכה והכוונה. בלגן יוצר פגיעות, אבל סדר מעכב התקדמות. נדב נחרץ בדבריו : "אנחנו מאמינים שהחידושים היצירתיים ביותר מתרחשים בשולי הבלגן , בזכות גמישות המחשבה שהוא מאפשר."

פרופסור יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה מאמין שמבנה היררכי משוטח בארגונים אזרחיים וצבאיים יכול לצמצם את מספר שכבות ההנהלה וכך לצמצם עלויות. חשובה אף יותר , הוא טוען היא העובדה שמבנה כזה יכול להאיץ את "זרימת המידע מהפיקוד המרכזי אל היחידות השונות ובין היחידות עצמן, ויוצר תמריצים להשתמש במידע מפורט בזמן הנכון. במודל כזה מתאפשר לדרגים הנמוכים בהיררכיה לקחת יוזמה, ובכך הוא מאפשר ליחידות להגיב במהירות לאירועים, בעיקר כשמדובר באירועים בלתי צפויים.

דברים שבצה"ל עושים זה כמה עשורים, מנהיגי צבאות בכל העולם מתחילים רק עכשיו לקדם. פרופסור יגיל לוי סבור שמלחמה מבוססת רשת , למשל , היא התממשות מעשית של מבנה היררכי שטוח.

השפעת תפיסת הניהול והפיקוד של צה"ל על חברות ההיי-טק

בעולם העסקים , מבנה ארגוני שטוח כמו זה שמנהיג ומטמיע תא"ל (מיל') נדב צפריר בחברה שלו לא כולל שכבות רבות בין העובדים הפשוטים לבין המנהלים הבכירים. העובדים לא צריכים לעבור דרך ערוצים שונים כדי להגיע לנשיא החברה ולמנהלים אחרים. בארגונים בעלי מבנה שטוח קל יותר ליזום וגם לדווח . מודלים המבוססים על מבנה ארגוני שטוח מניעים אנשים להיות מעורבים יותר בתהליכי קבלת ההחלטות בחברה, ובכך מעצימים אותם  ומחדירים בהם מוטיבציה. מנקודת המבט של החברה, מבנה כזה עוזר לקיים דיונים יצירתיים , מעודד גיוון ברמת הפעולה ואף משפר את הסובלנות כלפי מבחר גדול של רעיונות ודעות. כאשר העובדים חשים מועצמים וחלק מדרג הנהלת הביניים מורחק מהתמונה, ההיזון החוזר שמגיע מגורמי העניין  והפיתוח הפנימיים בחברה ומלקוחותיה זוכה להתייחסות ולטיפול מהירים ויעילים הרבה יותר.

דווקא בתקופה שבה הסביבה משתנה כל הזמן במהירות , מבנה ארגוני שטוח יכול להיות מועיל . חברות המורכבות משורה של צוותים עצמאיים (שכולם עובדים למען מטרה משותפת)  יכולות להיות גמישות יותר ולהסתגל  מהר יותר מאלו שמתנהלות  על בסיס מודל היררכי נוקשה.

 לא מעט מחברות הסטראט -אפ והיי-טק בישראל פועלות במבנה ארגוני שטח כמתואר למעלה.

אלתור ושיפור

ישראליים עובדים על יכולות האלתור שלהם מכבר בשנות הילדות , ולכן  הם תמיד מוכנים למשחק ולהתרחשויות ומקבלים החלטות בנוגע לצעד הבא "על המקום".

אל"מ (מיל') ד"ר אורי ווינהבר, אחד מיזמי ההיי-טק הבולטים בישראל,  מדגיש כי "אלתור הוא אחת האסטרטגיות  היעילות ביותר למציאת פתרונות יצירתיים. "ישראל בכלל וצה"ל בפרט התחילו את דרכם כפלטפורמות מאולתרות. לתרבות שלנו יש יכולת מולדת וצורך לאלתר. לא מדובר באיזו מתודולוגיה או בפרוטוקול קבוע , אלא בגישה שנולדה מתוך צורך ומבוססת על המציאות בשטח. יותר מהיבט פרוצדורלי, זהו היבט תרבותי בישראל, וכמו בכל ארגון , היכולת לאלתר היא תוצאה ישירה של צורך שנוצר".

אלתור נתפס לעתים כפעולה לא מתואמת ולא מתוכננת , שלרוב גם מבוצעת ברישול . אולם הגדרה זו אינה מוצדקת כלל , למעשה אלתור , מחייב את המאלתר להפגין מיומנות גבוהה בכישורים כגון חשיבה מהירה, גמישות מחשבה, יכולת לתאם בין ידע קודם לנתונים קיימים ועוד תכונות מורכבות אחרות.

בישראל קיימות דוגמאות רבות לפתרונות מאולתרים ממגזר אחד ( הצבאי בעיקר) שהפכו למוצרים עבור מגזרים אחרים. לדוגמא חברת הטכנולוגיה הרפואית הישראלית  Given imaging   מייצרת מוצרים דיאגנוסטים להדמיה ולזיהוי בעיות במערכת העיכול. המוצר של חברת Given imaging   הוא גלולת מצלמה זעירה הנבלעת עי"י המטופלים ומצלמת את מערכת העיכול לכל אורכה -טכנולוגיה המשווקת כיום לכ-60 מדינות. הדבר המרשים ביותר לגבי החברה אינו הצלחתה הכלכלית אלא דווקא מקורה. רעיון המצלמה הזעירה פותח ע"י ד"ר גבי עידן בשעה שעבד במחלקת הטילים של רפא"ל . ד"ר עידן עסק בטכנולוגיית טילים כאשר עלה בדעתו המוצר הרפואי המינאטורי .

סיכום

עיתונאים מתחום העסקים ומומחים תעשייה מבקשים להבין את הגורמים שיצרו את הסביבה הטכנולוגית הישראלית המוצלחת כל כך . זו גם היתה מטרת הספר  החשוב הזה : לנתח לפרטי-פרטים את הסיבות לכך שהתרבות הישראלית מצמיחה כל כך הרבה מוחות יזמים מוצלחים. החברה הישראלית כולה תומכת בתרבות היזמית שמשגשגת כאן, ולא רק המגזר העסקי. מילדות ועד בגרות מעודדים אותנו להתנסות , להיכשל וללמוד , להסתכן בנפשנו ובגופנו , להאמין  – יש שיאמרו באמונה עיוורת -שהכול יבוא על מקומו בשלום , ש"יהיה בסדר"   אצל יזמים , חלק מהאופטימיות היא אמונה טהורה, שאפשר לומר שהיא נאיבית , וחלקה מבוססת על יכולתם להכיר מקרוב את צורכי השוק, לפתח יחס אובייקטיבי וביקורתי כלפי המוצרים, השירותים, המשאבים והיכולות שלהם ולדעת להעריך את גורמי הסיכון . יזם חייב לנקוט גישה אופטימית ומעשית גם יחד, וגישה כזו מאפיינת בעיקר אנשים צעירים וחסרי ניסיון.  זה לא מקרה שגדולי היזמים של תקופתנו היו אנשים צעירים בתחילת הדרך . הדוגמאות הטובות ביותר הן ביל גייטס ומיקרוסופט , סטיב ג'ונס ואפל ומארק צוקרברג ופייסבוק. הדוגמאות האלו , ויש גם לא מעט דוגמאות בישראל , עוזרות לנו להבין את הצלחת השילוב בין אופטימיות , נועזות , יצירתיות ואמונה בצדקת הדרך של יזמים בארץ ובעולם.

הרעיונות שבבסיס הגישה הזאת הם מורכבים ומשמעותיים . במובן מסויים , הם הגרעין שממנו נובעות שאר האיכויות שענבר אריאלי,  בספרה המרתק והחשוב  מייחסת לישראלי הממוצע ולמקורות הצמיחה שלו .


ענבל אריאלי . חוצפה: ילדות ישראלית ויזמות גלובלית

הוצאת ידיעות ספרים, 2019

· · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *