הקדמת עורך האתר " ידע וסקרנות טכנולוגית " , עמי סלנט
כתבה מאד נוגעת ללב של דניאל שמיל שהיה עד לפני שבוע מורה בביה"ס תיכון ( עיקרי דברים ) .
לעניות דעתי , כמי שעבד מול מאות מורים ברשת "עמל" , השכר הוא לא הבעיה העיקרית. הבעיה היא המערכת כולה. מצד אחד היחס הכוחני והמזלזל של התלמידים וההורים למורים, ומצד שני אטימות גורמי משרד החינוך …
בסוף הכתבה הבאתי גם התייחסות של אחד המורים הותיקים והמוערכים מאד בארץ, המלמד בביה"ס תיכון במרכז הארץ.
מאת: דניאל שמיל
בשבע השנים האחרונות הייתי מורה בתיכון, אך ב-1 בספטמבר הקרוב לא אכנס לכיתה ■ איני טורק את הדלת בזעם, אבל זכיתי להכיר מקרוב את הבעיות הקשות והעמוקות במערכת החינוך ■ הנה שבעה סיפורים מהמסע שלי בתחום החינוך, אולי יהיה אפשר ללמוד מהם משהו
הגעתי למערכת החינוך, כמו רבים, מתוך רצון לחולל שינוי לטובה, אחרי שנים כעיתונאי. הנחתי שחינוך, כמו עיתונות, הוא תחום שבו ארגיש שאני מועיל ועושה טוב, ולא רק עוזר למישהו להרוויח יותר כסף. חשבתי שמורה טוב נדרש לתכונות דומות לאלה של עיתונאי טוב, כזה שיודע לספר סיפור. זה נכון – אלא שכמורה יש צורך בעוד כמה כישורים, ולא בכולם הספקתי להתמחות.
הנה שבעה רגעים מהמסע שלי בתחום החינוך, כמורה בשני תיכונים טובים במרכז הארץ, הכוללים קבוצות הטרוגניות של תלמידים. אולי יהיה אפשר ללמוד מהם משהו.
יהיה לי בונוס בציון על זה?"
התלמידים שלי למדו בשיטה המכונה למ"פ (למידה מבוססת פרויקטים) או PBL. הם חקרו בעצמם נושאים שונים ואז עיבדו והציגו אותם בדרכים שונות. בין היתר, הם כתבו ערכים בוויקיפדיה, צילמו סרטים, ערכו משפט מבוים ואפילו עיצבו דגלים. באחת משנות הלימוד התלמידים חקרו סיפורים של חסידי אומות עולם והפכו אותם לסיפור דיגיטלי, כלומר הציגו את המידע באופן ויזואלי ונגיש יותר.
גם כשהם מתבקשים להציג משהו שהעבודה עליו הסתיימה, ולא נדרשת השקעה נוספת, התלמידים לא מצליחים להשתחרר מהתבנית שאליה הורגלו, שכר ועונש — בונוס בציון, או סנקציה למי שיסרב
כאשר הגיע יום הזיכרון לשואה, ביקשתי מכמה תלמידים להציג את העבודות שלהם בפני הכיתה ומורים מבית הספר. היתה זו דרך לעורר דיון מסוג אחר, שמתבסס על חומרים שהם אספו וחקרו. ההצגה בפני הכיתה לא היתה חובה, ולכן תלמידים רבים סירבו לעשות כן. אחרים שאלו מיד "יהיה בונוס בציון על זה?". זה היה מעט מתסכל עבורי – גם כשהם מתבקשים להציג משהו שהעבודה עליו הסתיימה, ולא נדרשת השקעה נוספת, התלמידים לא מצליחים להשתחרר מהתבנית שאליה הורגלו, שכר ועונש – בונוס בציון, או סנקציה למי שיסרב. הרצון להתגאות בעבודות שלהם, או לתרום משהו לדיון בנושא שמעסיק אותם לא מעט, לא היה שם.
"היא צריכה לצבור קצת ניסיון קודם"
בתי הספר מחפשים מורים שילמדו אחרת, "שיגוונו את דרכי הלמידה" בשפת משרד החינוך – אבל משרד החינוך הוא זה שמקשה על כך. התמזל מזלי ויכולתי ללמד בדרך אלטרנטיבית, אותו PBL המוזכר לעיל, כבר משנתי הראשונה כמורה, אך היתה לי קולגה שמהמפקח הארצי על המקצוע לא אישר לה ללמד בדרך זו. הסיבה? היא לא הגישה תלמידים לבגרות רגילה לפני כן. לפי הקריטריונים של המקצוע, יש להגיש שלוש שנים לאותה בגרות מיושנת, הדורשת שינון, לפני שאפשר ללמד בדרך שונה. כך, מורים רבים היוצאים מהסמינרים מלאי מוטיבציה ורצון לשנות, נהפכים לפועלים בדרך לבגרות הרגילה, וכאשר הם יכולים "לגוון את דרכי ההוראה", הם כבר רגילים לאותן דרכים מיושנות.
ברכות על חיבורכם לסביבה החינוכית של גוגל"
בזמן מגפת הקורונה קיבלתי תפקיד חדש בבית הספר: "מוביל טכנו־פדגוגי". במילים פשוטות יותר, ניסיתי לעזור למורות ולמורים להשתמש בכלים דיגיטליים, שיסייעו להם ללמד מקרוב ומרחוק. בחרנו במערכת הכלים של גוגל, שבנוסף למייל ולכונן ברשת (גוגל דרייב) כוללת את Google Class Room, מערכת שמאפשרת למורים להעביר מידע ולתלמידים להגיש עבודות ולקבל ציונים. אחרי שעות הדרכה רבות, נכנסה המערכת של גוגל לשימוש בבית הספר.
כל זה נמשך בדיוק שנה: בספטמבר האחרון הודיע משרד החינוך, ללא כל נימוק, כי הוא מחליף את כל החשבונות החינוכיים של גוגל. על המורים והתלמידים להעתיק את המידע שלהם לדרייב החדש, לפני שיימחק. הכניסה לחשבונות החדשים תהיה בהזדהות דו־שלבית, והתלמידים והמורים יקבלו קוד במסרון. רעיון מצוין, אלא שחדרי מחשבים רבים בבתי ספר נמצאים במקלטים, ושם אין קליטה סלולרית. יותר מכך, עבור המורים שמתקשים באימוץ טכנולוגיות, אלה המכנים את עצמם "טכנופובים", הצורך להיכנס למערכת חדשה ומסורבלת היה הקש האחרון. המגפה דעכה, התלמידים חזרו לבית הספר, והמורים בחרו להפסיק להשתמש באותם כלים דיגיטליים ולחזור לצלם עמודים לתלמידים. כך, עבודה של שנה שלמה ירדה לטמיון.
"אני רוצה להתחיל את השיעור"
המסר המרכזי של משרד החינוך בתחילת שנת הלימודים, שזה עתה הסתיימה, היה שכעת "חוזרים לשגרה", אבל אי־אפשר להחזיר לאחור תלמידים שלא היו בבית הספר כמעט שנתיים. ההפרעות, האלימות ובעיות ההתנהגות היו קשות במיוחד השנה, והעידו על מצוקה אמיתית של התלמידים. הרגע שבו הבנתי כי עלי לקחת הפסקה מהוראה התרחש בתחילת דצמבר. זה היה שיעור מיוחד עבורי, כי רציתי להכריז על פרויקט חדש, שהשקעתי לא מעט בהכנתו, אבל לא הצלחתי להתחיל את השיעור. נכנסתי לכיתה ולא הצלחתי לקבל את תשומת לבם של התלמידים. עמדתי בשקט ליד הלוח וחיכיתי, ואז ביקשתי שקט, ושוב, ואז הרמתי את הקול, ולבסוף, לאחר דקות ארוכות, הצלחתי להתחיל לדבר, אך די מהר דבריי נקטעו ונבלעו, ושוב הייתי צריך לבקש שקט, ואולי גם לאיים בהוצאה מהכיתה או ברישום הפרעה. כל זאת בכיתה הנחשבת טובה, בבוקר די רגיל, לפני שהתלמידים הותשו מיום הלימודים הארוך.
היעלמותה של הנורמה שיש להקשיב למורה, או לפחות לנסות, והצורך של המורים לעניין ללא הפסקה ולמצוא חן, או לחילופין לאיים, לאכוף, למשטר ולהטיל סנקציות, מעט נמאסו עליי. אני לא מתגעגע ללימודים בזום, אבל היה בהם יתרון מסוים: התלמידים שקולם נשמע, אלה שהשתתפו בשיעור, היו אלה שרצו לקחת חלק בלמידה. האחרים כיבו מסכים והציגו למורים ריבועים שחורים. בשיעור בכיתה המצב הפוך: דווקא אלה שלא רוצים להיות שם הם אלה שמפריעים ומקבלים יותר תשומת לב מהמורה.
בישיבת מורים הוקרנה כתבה על בתי הספר בהולנד ושיטות הלימוד שם. שיטת הלימוד נראתה לי מוכרת, זה אותו PBL שאני אוהב ומקדם, אך התלמידים אחרים לגמרי – הם הולנדים, ופועלים לפי נורמות התנהגות אחרות. המגפה האיצה תהליכים שעברו על התלמידים ועל המורים, והביאו את הלמידה לפיצוץ. מחסור בסבלנות, בהקשבה וגם בכבוד, הפך את הלמידה למאתגרת גם בכיתות הנחשבות טובות, עם תלמידים מצטיינים. המורה צריך לפלס דרך ולהילחם על תשומת לב.
כך, בתווך שבין ביורוקרטיה נוקשה ושרירותית של משרד החינוך לבין תלמידים שלא יכולים להעמיד פנים שהם רוצים להיות בבית הספר, תפקידם של המורים נהפך לקשה מתמיד. עכשיו אני יכול לקחת לרגע צעד אחורה, לפנות לתחומים אחרים, ולהיזכר, בחיוך וללא מרירות, ברגעים טובים ורעים.
למאמר המלא בדף הפייסבוק של עוזי נבות
תגובת המורה איציק הופמן בטוויטר
"אין לי כ"כ פתרון, אבל מסכים שעיקר התסכול והקשיים של המורים נובעים מתוך אותה חוויה מורכבת שנקראת "ניהול כיתה". יש פה עניין תרבותי עמוק יותר ולכן השוואות להולנד או פינלנד חסרות משמעות. קל להגיד שהשיטה מציפה את ההתנהגות והניכור ועדיין, זה לא צריך להיות כך. "
