מאת: ד"ר צביה אלגלי , חברה בצוות ההיגוי ומרצה בתכנית לטכנולוגיה בחינוך, חברת צוות במרכז היזמות במכללת סמינר הקיבוצים.
"אנחנו בפרק ב' של מהפיכת הדיגיטל בלמידה. הסוסים ברחו מהאורווה, אבל יש מי שממשיך להביא לאותה האורווה חציר שאין לו דורש.
אין טעם בהטמעת עוד ועוד כלים דיגיטליים: יש לחזור לראייה הוליסטית של הלמידה והחינוך תוך פיתוח מערכות טכנולוגיות שיתמכו בכך, ולחדול מהלעטת המורים ברכיבים דיגיטליים בודדים שאינם מתחברים לאחד שלם ואינם מסייעים למורים ולתלמידים בתכנון וביישום מסע הלמידה.
אחרי שכתבתי דוקטורט שלם על תהליכי התקשוב ותכניות התקשוב של משרד החינוך, מתוך נסיון להבין מה גורם למקבלי ההחלטות להמשיך לנסות להטמיע טכנולוגיה למרות אכזבות חוזרות ונשנות, אחרי שגיליתי שמה שמניע את המהלכים הוא החזון הציוני, שדיבר על מובילות בינלאומית, חוסן כלכלי וחוסן חברתי, אני עומדת משתוממת היום לנוכח הפצצת המורים והמרצים בעוד ועוד כלים טכנולוגיים, פלטפורמות ואפליקציות.
לעיתים אנחנו כל כך משתוקקים למשהו, וכשהוא מונח לידינו, גם אם לא מושלם, אנחנו כבר לא רואים אותו. בעוד כולם עסוקים בהטמעות, בתהליכי התערבות, בבחירת אסטרטגיות להובלת שינוי ובעוד מטרות שנכתבו בתכניות, הסוסים כבר מזמן מחוץ לאורווה – רצים בחוסר מטרה בין סגר אחד למשנהו, ולא באחו הירוק כמו שהיינו רוצים לדמיין.
בוקר טוב!! המהפך קרה- ארבעים שנה של דחיפת העגלה היו הפרק הראשון של מהפכת התקשוב- או אם תרצו הטרנספורמציה הדיגיטלית בהוראה ובלמידה. הפרק הזה הסתיים- כמו שכולנו זוכרים, בדוכן אוכל רחוב בשוק בווהאן אשר בסין, שבו נהגו להכין מרק עטלפים.
הפרק השני, שאנחנו שנה מתחילתו וממש בעיצומו, נכתב על ידינו כל רגע. ובפרק הזה, לאחר שנה שבה הלעיטו את המורים והמרצים בישראל ובמדינות רבות אחרות בעולם, בערימות של אפליקציות, משחקונים, חידונים ועוד כלים דיגיטליים, הם מדברים על מיאוס. הם מדירים את רגליהם יותר ויותר מהשתלמויות ללימוד כלים, מעיזים לסרב להוסיף עוד כלים ל"ארגז הכלים" הדיגיטלי. המורים למדו, הם מכירים והם משתמשים במאות אחוזים יותר בכלים דיגיטליים יחסית ללפני שנה. רמת השימוש וגם אופי השימוש השתנו- נכון, כמו במקרים רבים שבהם מתרחש שינוי- זה קרה מחוסר ברירה ומתוך צורך להסתגל אבל לא בהכרח רע. זה גם לא אחיד, ויש עוד הרבה מה ללמוד בשדה האוריינות הדיגיטלית אבל זה השתנה.
"הישרדות המתאימים ביותר" קרא לזה צ'רלס דרווין, והמורים רוצים להתאים: מורים הם אנשים לומדים, יש להם מוטיבציה להצליח ורצון לראות את תלמידיהם מצליחים. ולכן- הדבר שבאמת מטריד אותם כרגע הוא השלב הבא בהתפתחות השינוי- איך משתמשים בכלים האלה כדי לממש רעיונות פדגוגיים? או בקיצור: איך עושים למידה ואיך עושים הוראה טובה עם כל הטכנולוגיה הזו לעזאזל?
במהלך השבועות האחרונים פגשתי את השאלה הזו בכל פורום מקצועי שבו התנהלה שיחה על ההוראה והלמידה- במערכת החינוך, במחלקות הדרכה ובאקדמיה.
תסכולם של אנשים שמלמדים, שנמצאים בעיצומה של טרנספורמציה דיגיטלית הוא תסכול שנובע מרצון לשלוט בידע איך משיגים את מטרות תהליך הלמידה בעזרת כלים דיגיטליים, איך מחברים טכנולוגיה לפדגוגיה? איך מתחבר תוכן מסויים לכלים דיגיטליים? איזה כלים פדגוגיים רלבנטיים לתהליך יכולים לקבל תרגום או שדרוג בעזרת כלים דיגיטליים?
התשובה לא נמצאת בכלים אלא בעומק הפדגוגי ועומק השליטה בתוכן.
הקסם, טמון בחזרה להתחלה. ככל שהמלמד חוזר לתפיסת ההוראה והלמידה שאותה הוא רוצה ליישם, שואל את עצמו לאן ירצה שיגיע הלומד בעזרת הידע שירכוש, מה היעד של מסע הלמידה הזה? כאשר יודעים מה היעד, אפשר לתכנן את המסלול אמר הזחל לאליס. וצדק. כל עוד לא ידעה לאן היא אמורה להגיע לא היו עוזרים לאליס כלי ניווט או צידה אחרת.
מהפכה מתרחשת כאן, על אף שלעיתים קרובות קשה לראות את השינוי מתוכו, אבל חשוב לעלות לרגע לראש התורן ולכוון נכון את הספינה כולה. ולכן, עם כל ההנאה הרבה שיש בשילוב מדוייק של כלים דיגיטליים שנותנים גיוון וענין ומתחברים למטרות ההוראה, אין די בכך. המערכות הדיגיטליות הבאות, צריכות לעזור למורים לנהל את תהליכי הלמידה עבור הלומדים ויחד איתם באופן הוליסטי. מערכות שיעזרו לשים יעדים, לתכנן את המסלול, את המיומנויות הנדרשות ואת התוכן, לנטר ולעקוב – ללוות את הלומד במסעו עד ליעד."
ראו גם
